חסידות על תהילים צב:ו

ואחשוב שלכוונה זו בא במזמור שיר ליום השבת פסוקים אלו (תהילים צב, ו) מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת בפרוח כו'. יובן ע"פ הפסוק (תהילים לו, ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, כי הצדקה והרחמים שעושה השי"ת נמשל להררי אל לבריאות גדולים כענין צדקתך כהר תבור, וכן מדת החסד נקרא יד הגדולה, ומדת הדין נמשל לדבר עמוק והיינו משפטיך תהום רבה, וכלפי זה אמר ענין דקדוקי השבת צריך לדקדק ולירא את ה' יותר ויותר ביום השבת. לז"א מה גדלו מעשיך ה', ר"ל אותן שנבראו רק במעשה ולא עלו במחשבה גדלו והיינו שמתנהגים ברחמים, משא"כ מאוד עמקו מחשבותיך אותן שנבראו במחשבה מתנהגים בדין ולכן צריך דקדוק מאוד בשבת. ואמר איש בער לא ידע שאיו מבין חילוק זה בין עולם המחשבה לעולם המעשה ולכן וכסיל לא יבין את זאת בפרוח רשעים כמו עשב, ר"ל ואלו ידע החילוק האמור היה מבין דבר זה ג"כ כי הצדיקים עלו במחשבה לכן מדקדקים עמהם לא כן הרשעים וק"ל.

השם יתברך נקרא לעולם גומל חסדים טובים כי זה כל פעולותיו וכל אצילות מדותיו היה רק לצורך להטיב לישראל וכמו שכתוב בשוחר טוב (מזמור קטז) אזנים שלמעלה אין כרויות אלא לשמוע תפלתי שנאמר אזנים כרית לי. וכיוצא בזה בכל כחות שלמעלה הוא רק לצרכינו להטיב לנו. וכאשר נראה פעמים לעין לא כן זה אדרבה להטיב בטובה יותר גדולה שלמעלה מן השכל האנושי. וכדרך שאמרו בבראשית רבה (פרשה ט) טוב מאוד זה יצר הרע ומות ושינה דכל אלו נראים לא טוב לעין ועל זה אמר דהוא טוב מאוד דבזה יש עומק טוב. על דרך משל האוכל מאכל מתוק לחיך הוא בשביל הנאת ברגע אבל האוכל מאכל מרור על כרחך שהוא להבריא גופו דלולי כן ודאי לא היה אוכלו אם כן על כן הנאתו מרובה יותר הרבה. ועל זה נאמר מה גדלו מעשיך ה' פירוש מעשיך הוא כל עולם העשיה הנגלה ופעולות הנגלים גדלו הוא מדת הגדולה והחסד להטיב והרבה טובות יש בנגלות המעשים. ומאוד עמקו מחשבותיך הוא כטעם טוב מאוד מחשבותיו הוא עולמות הנעלמים ודברים שטובתם נעלמת דלפי הראות היה טוב להיפך כענין צעקת ירמיה מדוע דרך רשעים צלחה וגו' דכפי הנראה הוא המשכת מדת הגדולה והחסד דהשם יתברך שלא במקום הראוי. וזה שסיים גם כאן בפרוח רשעים וגו' ואתה מרום פירוש ברום מעלה ועולמות העליונים דהיינו עולם המחשבה זה נקרא מרום שהוא מתרומם מהשגת בני אדם שזהו מהנסתרות וכבשי דרחמנא שאין נגלה שלות הרשעים ויסורי הצדיקים כדרך שאמרו (מנחות כט:) ברבי עקיבא כך עלה במחשבה ועל זה נאמר מאד עמקו מחשבותיך שיש בו מעמקים של טובה הנקרא טוב מאוד. וכל מעשי אדם הוא מעשי השם יתברך כמו שכתוב גם כל מעשינו פעלת לנו וזה ודאי מה גדלו כטעם זדונות נעשו כזכיות. ומחשבות אדם והנסתרות דאינון מוחא וליבא הם ודאי לה' אלקינו והם מחשבותיו יתברך אלו מאוד עמקו כענין לא יהרהר אדם ביום כו' (כתובות מו.) ר"ק בלילה הוא מעשה שאנו צווחים על זה גם כל מעשינו וגו' דאנו לא רצינו בזה כלל. ותיקון על זה בזמן הוא חודש אדר בשנה דכפי הנראה ממה שיש פעמים שני אדרין שהוא נגד שבט יוסף שהוא פעמים שבט אחד ופעמים שנים (וכן איתא בספר קדושת לוי). גם מזלו דגים כמו שכתוב ביוסף וידגו לרוב והוא על הפריה ורביה כמו שאמרו (ר"ה ח.) אימת לבשו כרים הצאן באדר שהוא היפך משחית זרעו. ומתחיל אחר השובבי"ם שידוע מטעם האריז"ל שאז הוא גמר התיקון עד פרשת כי תקנה עבר עברי. ונברא באות הק' כמו שכתוב בספר יצירה ויום ששי שהוא בימים גם כן נגד מדת יוסף שהוא מדה ששית כנודע נברא באות ר' כמו שכתוב בספר יצירה והם אתוון דשקרא כמו שכתוב בזוהר בתחלת ההקדמה. והיינו דעולם הזה נקרא עלמא דשקרא מה שאין כן עולם הבא עלמא דקשוט והשם יתברך ברא עולם הזה הרי ברא כח זה השקרא והכל נברא באותיות התורה ואותיות ר"ק הם כח זה כי השי"ן הוא יסודא דקשוט והיינו שנאמר (דברים לב, מז) כי לא דבר רק וגו' ואמרו ז"ל (ירושלמי פאה פרק א הלכה א ג.) ואם רק מכם הוא רק למה שאין אתם יגיעים. דעולם הזה הוא עולם היגיעה והשתדלות ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג.) שהוא עלמא דקשוט ונמצא גם הערב שבת ועולם הזה אינו דבר רק. רק לפי שאין אנו יגיעים נראה דבר רק. ועל זה נקבע פורים באותו חדש דבו חייב לבסומי עד דלא ידע. לומר דבאמת הנודר מן המולים אסור בערלי ישראל דאין הערלה נקרא אלא על שם העכו"ם (כמו שאמרו נדרים לא:) ועמך כולם צדיקים שומרי הברית שכולם נקראו על שם יוסף שארית יוסף. והגם שאין נראה כן הוא רק למראית עין לפי שאין אנו יגיעים נראה דבר רק ועלמא דשקרא אבל בשוב ה' וגו' היינו כחולמים שהכל חלום והאמת אין כן כי באמת גם כל מעשינו פעלת לנו הגם שאנו לא ידענו בין ימין לשמאל והיינו (ישעיה נא, כא) שכורת ולא מיין. ועל ידי זה הוא ניצוח לעמלק שהיה זורק מילותיהם כידוע דלכן אין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף (כמ"ש ב"ב קכג:) דהיינו בחודש אדר ובכח זה שאנו דבוקים בהשם יתברך גם בעת הביסום עד דלא ידע כי אין אנו צריכים ידיעה והתבוננות שכל כלל דעצם שרשינו דבוק בהשם יתברך וכל אשר אנו עושים הוא העושה וזהו במעשה. ואחר כך חודש ניסן ובימים יום השבת הוא על המחשבה ושגם כל הרהורא דיומא שלנו דבוק בהשם יתברך ושגם על מחשבות שלנו נאמר (תהלים צב, ו) מאוד עמקו מחשבותיך וזהו הגאולה שלימה שמעין עולם הבא.

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וגו' (בראשית ב ב). אמרו רז"ל (ב"ר י' ט') מה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה ונגמרה המלאכה. וצריך ביאור. ונראה על פי מ"ש הר"ן בדרוש שלישי בענין מי שם פה לאדם או מי ישים אלם וגו' (שמות ד יא), כי ההעדר הנמצא במעשה השם, מורה הוראה גמורה על כוונה ממנו, כמו הדבר הנמצא במעשיו בפועל. וז"ש מי שם פה לאדם, כלומר כמו שהדיבור לאדם מורה על כוונה ממנו, כן העדר הדבור לאלמים מורה על כוונה ממנו, כי אין דבר בפעולותיו נופל במקרה ממנו לא הקנין ולא ההעדר, אלא הכל בכוונה, עד כאן דבריו. וכן הוא במנוחתו ית', איננו כדרך המנוחה של אדם שהיא רק העדר מלאכה בעת ההיא, אבל מנוחתו ית' היתה בכוונה רצויה לקבוע מנוחה בעת ההוא והוא פעולה גמורה, והבן. ובכתר שם טוב כתב לפרש בא שבת בא מנוחה, כי הוא התגלות קדושת המחשבה על כל נמצא כפי איכותה במחשבה תחלה, והוא גמר קיומן, עד כאן דבריו הקדושים. וכשתעמיק תראה כי דברי עם דבריו בקנה אחד עולין, כי תמיד הפשוט מכוון כנגד הסוד, והבן. ובזה נתיישב מה דלכאורה קשה להבין שיום שלא היה בו שום בריאה, היה מכובד יותר מן כל הימים שהכל נברא בהן אתמהא. ולפי מ"ש אתי שפיר כי השביתה הוא סוף מעשה וגמר קיומן, ורושם זה קיים לנצח כי תמיד בשבת נתגלה קדושת המחשבה והרצון, וזהו ענין נשמה יתירה לדעתי, והבן. ועיין בזוהר הק' (ח"ב פ"ח ע"א) שכתב כתיב (בראשית ב ג) ויברך אלקים את יום השביעי, וכתיב (שמות טז כ) ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכח ביה מזונא מאי ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאני כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, וז"ש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי היה חסר מנוחה, עד כאן. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, ר"ל שהשביתה הוא מכל מלאכתו כללא דכלהו, וז"ש אשר עשה, כי השביתה איננו העדר כי אם עשיה ממנו כאמור, על כן ויברך אלקים את יום השביעי, ושמא תאמר כיון דלא משתכחי ביה מזונא מאי ברכתא אשתכח ביה כקושית הזוהר, על כן אמר כי בו שבת השביתה אשר בו הוא מכל מלאכתו, והיינו כתירוץ הזוהר הקדוש וכמ"ש. ועל פי זה יתבאר החרוז (זמר יום זה מכובד) השמים מספרים כבודו כי נפלאה עשיתן (כמו שאמר דוד (תהלים יט ב) השמים מספרים וגו', (תהלים ח ד) וכי אראה וגו'), וגם הארץ מלאה חסדו, על דרך מה רבו מעשיך ה' (תהלים קד כד), אף על פי כן ראו כי כל אלה עשתה ידו, ר"ל רק שליח הרצון, (כמו שפירש האלשיך בפסוק (דברים טז יז) איש כמתנת ידו) כי הוא הצור, ר"ל אף כי הוא עצם הרצון, (על פי שכתב המורה נבוכים בשיתוף שם צור שהוא המקור), כמו הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא א) והבן, דבהתגלתו של המקור שהוא עצם הרצון, דבזה פעלו תמים דהוא גמר קיומן כמ"ש, לכך יום זה מכובד מכל הימים, אף כי השכל מנגד לומר ההיפך כמ"ש לעיל, רק כי בו שבת, ר"ל השביתה אשר בו היינו צור עולמים, ר"ל מקור קיום עולמים, כנ"ל. ויתכן עוד יותר על פי שדרשו רז"ל במסכת ברכות (י' ע"א) על פסוק (תהלים יח לב) אין צור כאלקינו והבן, כי כל אומן קודם שמוציא כלי למעשיהו, נצטייר במחשבתו. ועל פי זה יתבאר (זמר יום שבתון) יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח, כי על פי האמור מובן מאיליו כי מיום השבת נתחזקו כל הימים דהיינו כל הששת ימים, ועל כן ראוי להמשיך קדושת שבת לכל השבוע, והיינו על ידי זכירתו בכל יום כנודע, ויותר יתכן לעסוק בכל יום בהלכות שבת, והוי כמו שדרשו (מנחות ק"י ע"א) בפסוק (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה וכו'. והיינו יום שבתון אין לשכוח אף בימי החול, זכרו כריח הניחוח כאמור בזאת תורת העולה, והבן. ובפרט אם לומד בחינת לשמה המעולה המבואר בב"ח או"ח סי' מ"ז, והיינו על ידי שמכניס כל חיותו בהתורה ומדבק רוחניותו ברוחנית התורה, ואם כן משיב נפשו אל שורשה שהנשמות ישראל נחצבו מהתורה וזה שלימות הלימוד. וזה אצלי ביאור הפסוק (תהלים יט ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, ר"ל שזה הלימוד הוא בשלמות, באם משיב נפשו אל שורשה בעת הלימוד. ועוד נראה לפרש יותר עמוק, כי עוד מעולה לדבק נשמתו באור אין סוף ב"ה המתפשט בתוך האותיות, אם כן מדבק התורה ב"ה בכוונה זו. והיינו תורת ה', והבן וכו' כמ"ש בפירש הראשון. ועל פי זה פירשתי וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד יג), כי לעתיד יתגלה להם ההארה המתפשטת בתוך האותיות וזאת ילמדו, ודי לחכימא. וכן יתפרש תורה חדשה מאתי תצא (ישעיה נא ד, ויק"ר פי"ג ג'), ואם כן אם לומד בהלכות שבת בכוונה זו, הרי עוד יותר מעולה, כי הרי תורת שבת בשבת דבוקה. ואבאר בדרושים הבאים כי נשמות ישראל נחצבו משבתות ה', והבן זה כי משיב נפשו לשורשה עוד יותר ויותר. ועל פי זה יתבאר (שמות לא יד) ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם וגו', (שמות לא יג) אות היא וגו' לדורותיכם, כי קדושת שבת התגלות קדושת המחשבה, וישראל עלו במחשבה תחלה כאמרם ז"ל (ב"ר א' ד'), על כן שם כללות ישראל. והוא הדבר אשר דברנו, דישראל נחצבו משבתות ה', והבן. ועל כן אנו אומרים קודם כל מצוה בשם כל ישראל, כדי להיות עולה למקור הרצון לנחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, והבן. ועל כן עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח ע"ב), כי הוה תחומא דלאו דיליה, כי הוא המוץ העולה עם התבואה ואינו במחשבה והבן. ועל כן מחלליה מות יומת, שנפסק מן שורש ומקור החיות, שהמחשבה הוא הקיום והחיות כנשמה, והבן. ועל פי זה נתישב קושית המזרחי בריש פרשת ויקהל (שמות לה ב) דמהיכי תיתי יהיה הוה אמינא דמלאכת המשכן ידחה שבת שתצטרך התורה לאסור. די"ל דמקדש הוא מז' דברים שקדמו לעולם (פסחים נ"ד ע"א), והיינו במחשבה, ואם כן יש בו גם כן קדושת המחשבה, לכך הוי סלקא דעתך אמינא דבנינו דוחה שבת, קא משמע לן דלא. ועל פי זה נתישב שם למה אז ויקהל ולא בעצם אזהרת שבת, דהיינו להורות דאף שכוללות ישראל הוא גם כן במחשבה, מכל מקום הוצרכו לשמירת שבת, אם כן גם המשכן ומקדש לא ידחה שבת, והבן. ועל פי זה יתבאר מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א-ו), וכשתדקדק תמצא דעד פסוק (תהלים צב ו) מה גדלו מעשיך ה', הוא רק הפתיחה, ומשם ולהלן מתחיל עצם המזמור. ויש להבין מה זה, ומה ענינו ליום השבת. ולפי מ"ש יתבאר מה גדלו מעשיך ה', היינו מה שנעשה בששת ימי בראשית, ואף על פי כן מאוד עמקו מחשבותיך והוא המעלה של יום השבת. ובזה יש לפרש אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תהלים קלט יד), דהנה מה שהשיג דוד המלך ע"ה איזה ענין אלקי מגדלתו ית"ש, מזה נצמח לו יראה, כי עיקר היראה בגין דאיהו רב ושליט (זוהר ח"א י"א ע"א), ומזה נצמח גם כן אהבה, שזכה גם כן להשיג ענין אלקי, דמזה יודע כי חלקו ה' אמרה נפשו וחייב להודות על זה. ועל פי זה יתיישב קושית העקרים איך יתכן שיראה שהיא קיבוץ הנפש וכחתיו, יהיה נצמח יחד עם אהבה שהיא הרחבת הנפש וכחותיו. ולפי מ"ש לא קשה מידי, והבן. וזה הוא מאמר דוד המלך ע"ה אודך על כי נוראות לשון רבים מיעוט רבים שנים, נפלאתי וזכיתי להשיג זה, ומפרש מה הן, ואמר נפלאים מעשיך, והיינו כמו מה גדלו מעשיך ה', ונוסף לזה ונפשי יודעת מאוד, רומז על מאד עמקו מחשבותיך, ואמר ונפשי יודעת המאוד, והבן. ועל פי זה יתפרש זה שיר שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו (שחרית לשבת), ר"ל זה שיר ושבח של שבת שיסד דוד במזמור שיר ליום השבת באמרו מאוד עמקו מחשבותיך, שבו שבת אל זהו מכל מלאכתו וכמ"ש לעיל. ולכך נ"ל הטעם דהרהורים מותרים (שבת קי"ג ע"ב), משום דממחשבה לא נח, דאדרבה אז נתגלה, והבן. ועל פי זה יתפרש החרוז (לכה דודי) לקראת שבת לכו ונלכה כי הוא מקור הברכה, ושמא תאמר כקושית הזוהר, לזה אמר מראש מקדם נסוכה, כי הרצון והידיעה היא תמיד כמוס אצלו ית' וכמ"ש היפה תואר (ב"ר ס"ז סי' ג), והוא סוף מעשה, ר"ל שבת קודש בזה הוא סוף מעשה, במה שנתגלה אז מה שבמחשבה תחלה וכתרוצי הנ"ל, והבן כי עמוק הוא בס"ד.