חסידות על תהילים קה:ג

ועוד בד"א נסביר, דלא יתכן שביעה בשום שמחה רק בשמחה השגה, דאיך יתכן שביעה בהשמחה בדברים גופנים, דמתי יהיה השביעה, אם תאמר קודם שישיגה על מתכונתה שאז עדיין כוספו חזק, הלא אדרבה אז דרך עוצב בו כמ"ש. ואם אחר שישיגנו על שלמותה, הלא כשישיגנו יכלה הכוסף ותעמוד השמחה ותפסוק. מה שאין כן בשמחת השגה, כמ"ש העקרים במאמר שני פרק ט"ו הנ"ל, וז"ל שם הצריך לענינינו פה: שכל מבקש איזה דבר, כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו, יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית, יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה אז תפסוק, (אף דאמרו רז"ל (קה"ר פ"א י"ג) אין אדם מה וחצי תאותו בידו, ואם כן אין קץ לתאות אדם וכמ"ש לעיל, היינו שבכל פעם שמשיג המבוקש, עיניו לא תשבענה והנפש לא תמלא כי מתחדש תאוה חדשה, אבל מכל מקום בכל פעם עצם המבוקש היא בעל תכלית ויכלה הכוסף כשישיגנו ויפסוק השמחה, ואדרבה נהפך לאבל כשיתחדש התאוה כנ"ל). אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית, אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסוק השגה, ולזה תתמיד השמחה אף שהשגה מוגבלת תמיד, ובעבור זה אמר הכתוב (תהלים קה ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקש ה' אף על פי שישיג ממנו מה שישיג, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסוק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה, ובעבור זה אמר המשורר (תהלים קה ד) דרשו ד' ועזו בקשו פניו תמיד וגו'. ועל זה הדרך יתפרש ישישו וישמחו בך כל מבקשך (תהלים ע ה), ר"ל כי מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית, תהיה השמחה מתמדת ונוספת תמיד, וזהו שאמר ויאמרו תמיד יגדל ד', כלומר כי כל מה שישיגו יותר, יכירו כביכול כי הוא יותר גדול במעלה תמיד יכירו כי הוא בלתי בעל תכלית ויאמרו תמיד יגדל ד' ותגדל השמחה יותר, עכ"ל הצריך לענינינו פה. וחדאי נפשי חדאי, כי מ"ש לעיל בסברת עצמי דבשמחת השגת הנמצאים הרוחנים המורים על גדולתו ית' וקדושתו, יש בו תענוג אף כי לא ימצא את המעשה אשר עשה אלקים מראש עד סוף, וכפי אשר ביארתי וגם פירשתי על פי זה הפסוק מה יפית ומה נעמת, הנה מצאתי בעקרים מאמר ג' פרק ל"ו ממש כדברים האלה, רק שממתיק בטעם אחר, וגם פירש על הפסוק הנ"ל קצת בדרך אחר וזה לשונו שם: האהבה של השי"ת תענג הנפש ותשמח, ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה השגה, תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב, ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיג דבר הנאהב, מכל מקום האהבה של השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג, לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה, כי במעט המושג ממנו אל האדם, תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא, כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אצלו מהדבר הנאהב, יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו. ולזה מה ששבח שלמה בשיר השירים זה המין מן האהבה מזולתה מן האהבות, ואמר עליה מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, כלומר כמה רב יופי ונעימות שיש לאהבת השי"ת על זולתה, כי זאת האהבה היא בתענוגים, ר"ל שיתענג בה האדם תענוג נפלא וכו'. ושאר מיני אהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב, וכשישיגו ממנו מעט ישמח בו, אלא שיכפל בו הצער עד שישיגהו כולו אחר שהוא אפשרי השגה אליו, וכשיושג כולו תפסוק האהבה ותשקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח במעט המושג, להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ומתענג בלי צער, אחר שיודע שזה נמנעת השגה, על כן במעט המושג מתענג תענוג נפלא, ואי אפשר שתפסק ותשקוט להיות הדבר הנאהב בלתי בעל תכלית, עד כאן דבריו שם הצריך לענינינו פה. ונמצא מבואר ודעת לנבון נקל, דלא יתכן שביעה בהשמחה דהיינו שמחה בשלמות, רק בשמחת השגת החכמה כנ"ל. והנה כעת השגתינו רק בהנמצאים, ואם היינו משיגים על דרך משל מהות מלאכי השרת על בוריו, ודאי דהיינו מתענגים מאד בשעשוע השגה זו, אבל לעתיד כבר אמרו רז"ל (ירושלמי שבת פ"ו ה"ט) עתידין צדיקים שתהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (במדבר כג כג) כעת יאמר ליעקב וגו', ועיין ברש"י פרשת בלק על הפסוק הנ"ל (ד"ה כעת), ובגמרא דנדרים (דף ל"ב ע"א) עיין שם. ונמצא לפי זה נהיה אז אנחנו למעלה מן הנמצאים העליונים, וזהו רק בימות המשיח, ועדיין איננו התכלית האחרון שהוא העולם הבא אחר התחיה, דהא אמרו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) אבל לעולם הבא עין לא ראתה וכו', וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, והלא זה מבואר בתורה הקדושה בנבואת בלעם ובדברי רז"ל, ומוכח דזה עדיין לא הוי התכלית האחרון, ועיין באבות דרבי נתן פרק כ"א (א'), דמבואר שם להדיא דהאי כעת יאמר ליעקב, היינו כעת שתהיה הגאולה לישראל, והיינו לימות המשיח, אלא ודאי דהתכלית האחרון הוא ענין יותר דק ויותר נעלם, והיינו נחל עדניו הנעלם מהותו מכל הנמצאים, והא אמרו רז"ל (סנהדרין ל"ח ע"ב) דבשעת בריאת האדם קטרגו מלאכי השרת ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), וכן בשעת מתן תורה (שבת פ"ח ע"ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח ב), ואם כן מבואר דמלאכי השרת מתווכחין באמרם אך הבל בני אדם (תהלים סב י). והנה דעת לנבון נקל דלימות המשיח במהרה בימינו שנהיה גדולים מהם, אז דידן נצח. והנה נחל עדניו הוא תאריו הקדושים, והם כלם בעולם האצילות כמבואר בספרי חכמי האמת, והם עשר ספירין קדישין וכל אחת כלולה מעשר, כי כל נקודה עשר, ראש תוך סוף הרי ט', ועם המקום הסובל הרי עשר, וכמ"ש על הפסוק (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, ר"ל שכל מה שיש איזה השג יד לשקול בדעת וחכמה אשר יתן ד' מפיו בעניני הקדש, הכל במדרגת עשר, ולכך כל הקדושות בעשרה, דכל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה (ברכות כ"א ע"ב), ועל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א), ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה (סוכה ה' ע"א), והמשכיל יבין.

תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כו'. יבואר על נכון עם דברי הבעל העקרים (מאמר ב פרק ט"ו) וז"ל בקצרה: שיש אל החכם שמחה במה שהוא מרגיש שיש בו משלימות החכמה כו', ושמחה זו עם היותה בעל תכלית בהכרח, כיון שהשגת האדם הוא שהוא בעל תכלית, מ"מ תיתוסף תמיד, לפי שכל מבקש איזה דבר, אם הדבר המבוקש הוא בעל תכלית יכלה הכוסף והשמחה כשישיגנו, אבל אם הדבר הנכסף והמבוקש בבל תכלית אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסק ההשגה, ולזה תתמיד השמחה תמיד, ולזה אמר הכתוב (תהילים קה, ג) ישמח לב מבקשי ה', כי להיות הש"י ושלימותו בבל תכלית, כל מבקש ה' אע"פ שישיג מה שישיג לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ותתוסף תמיד כשתתוסף ההשגה.

טו. כְּשֶׁתְּשַׂמַּח אֶת הַצַּדִּיק, תּוּכַל לַעֲבד אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּשִׂמְחָה.