Chasidut על תהילים קטז:א

(תהילים קט״ז:א׳-ג׳) אהבתי כי ישמע ד' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי ובימי אקרא אפפוני כו' ובשם ד' אקרא אנה ד' מלטה נפשי. לבאר המשך הפסוקים עפמ"ש בר"ח בן דוסא שיצאה בת קול ואמרה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין. פי' שהי' מסתפק במיעוט בכל אשר מצאה ידו וכל העולם ניזון בשבילו והי' משפיע לכל הדור כל השפעות טובות. וז"ש בגמ' איזהו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה ותפלה. פי' שהוא בזה הבחינה כי פועל בתפלתו להשפיע לאחרים זה סימן ניכר שהקב"ה אינו מואס בתפלתו כי עושה פרי למעלה להיות פועל ישועות. ועכ"ז הוא בעצמו מעונה ומדוכה ביסורי עוני ושאר ענינים. ובזה מוכרח שהם יסורים של אהבה שאין בהם ביטול תורה. כפי מ"ש בפי' הגמ' הרואה שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. דלכאורה קשה איך שייך לומר כי פשפש ולא מצא אם בידו ביטול תורה הלא נראה לו בעין החסרון ביטול תורה. אך האמת בזה כי מצינו ביטול בדבר שנראה לעין ומכ"מ הוא כלא חשוב. כמ"ש בחמץ מדאורייתא בביטול בעלמא סגי והחמץ מונח לפנינו והוא כמו אין. וזה ג"כ יכול להיות ביטול תורה אף שלמד והוא כאין חשוב. וז"ש ובוטל מדברי תורה כי אם איננו שמור מהחטא הלימוד הוא בטל מעיקרא. וזה הפי' כנ"ל. וסימן ניכר הוא אם הקב"ה שומע תפלתו על זולתו ע"כ היסורים שלו אינם בבחי' ביטול תורה כנ"ל וא"כ ע"כ הם יסורים של אהבה. ובזה יש להמשיך הפסוקים הנ"ל אהבתי כי ישמע ד' בקול תחנוני שאני מתפלל על אחרים כי הטה אזנו לי כו' אפפוני חבלי וכו' אנה ד' מלטה נפשי. לזאת איננו דואג כלל על היסורים כי ניכר לעין שאין בהם ביטול תורה ותפלה כאשר המה פועלים ישועות עבור כנ"י וא"כ ע"כ הם יסורים של אהבה כמו גבי ר"ח בן דוסא כל העולם ניזון וכו' וחנינא בני די לו וכו'. וז"ש דוד המלך ע"ה חנני ד' כי אליך אקרא כל היום שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא לשון הרמה. שהאדם צריך להרים א"ע כדי שיבא לידי שמחה ולא ידאג כלל כדי שלא יבא לידי עצבות ומ"ש ר"ל. ומבואר בס' שערי הקדושה לר"ח וויטל שהענין זוהמת הנחש שהטיל הס"מ בחוה היא מדת העצבות ר"ל לכן האדם צריך לשמור מזה מאד. וכמ"ש בסידור האר"י ז"ל והסר ממנו יגון ואנחה רמוז על ס"מ ולילית ע"ש. כי הם המביאים את האדם להעצבות ורודפים אחריו לבקש את נפשו. כמ"ש באברהם אבינו ע"ה כשהלך אל העקידה ופגע בו ס"ם ושאל אותו להיכן הולך והי' מסיתו בדברים ואח"כ הלך אל שרה לבשר אותה ולקחת את נפשה כידוע וכל זה משנאתו לרדוף אחריו בעצות ותחבולות מרמה כזו. וז"פ נבהלה נפשנו מרוב עצבונינו. כי הנפש מתבהל מזה. והעיקר הוא השמחה. וז"פ שמח נפש עבדך כי אליך ד' נפשי אשא להרים הנפש בשמחה כנ"ל:

וזהו ענין מאמר חכמינו ז"ל (פסחים קיח:) מה דכתיב (תהלים קטז, א) אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אימתי אני אהובה לפניך בזמן שאתה שומע קול תחנוני, רוצה לומר בראש השנה אז השפע בא לעולם שעדיין היא כמוסה בבחינת קול ועדיין לא נעתקת בבחינת הדיבור, רק שבכל יום היא נמשכת לפי רצון הצדיקים לאיזה דבר שירצו. וקשה למה השם יתברך אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור. אך התירוץ, השם יתברך רוצה שיבקשו מאתו מידי יום ביומו מה שצריכין אליו והוא בשביל אהבת ישראל שרוצה לשמוע קולינו תמיד לכן אינו משפיע השפע בראש השנה מיד בבחינת הדיבור רק בבחינת קול ובכל יום מתפשטת לאיזה דבר שירצה הצדיק כדי להתפלל אליו בכל יום. וזה כוונתם אימתי אני אהובה לפניך, כלומר בזמן שאתה רוצה לשמוע קול תחנוני אז אני יודע בודאי שיש לך אהבה עלי. וזה כונת הכתוב עצמו אהבתי, כלומר שבשביל שאני אהובה לפניך. כי ישמע ה' את קול תחנוני, אתה רוצה לשמוע קול תחנוני תמיד. כי הטה אזנו לי, שאתה רוצה להטות לתפלתי תמיד ומשום הכי אתה נותן לי השפע בכל יום כדי ובימי אקרא, שאצטרך לקרא אליך כל ימי, כי אתה רוצה לשמוע תמיד בשביל שאני אהובה לפניך ומשום הכי אתה נותן לי השפע בכל יום כדי שתשמע קולי בכל יום. והדבר מובן מאליו:

דרש רבא מאי דכתיב (תהלים קט"ז,א') אהבתי כי ישמע ה' וכו' דלותי ולי יהושיע אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אע"פ שדלה אני במצות לך אני ולי נאה להושיע. הנה מצינו בגמ' (מגילה ד':) שאין קורין המגילה בשבת משום שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב, ובאמת אם היו ישראל חכמים ומבוררים היו יכולים לקיים המצוה גם בשבת, כי זו הגזירה הוא רק מחמת שהמה עניים בדעת ואם כן המה דלים מהמצות מפני חסרונם לכן חיישינן שמא יעבירנו, וזה רבש"ע אע"פ שדלה אני במצות שלא אוכל לקיים את המצות מחמת שאני עני בדעת וצריך למיחש שמא יעברנו, מכל מקום לך אני, הביטול מהמצות הוא מחמת יראת שבת זה הוא המניעה, אם כן גם בזה הוא כבוד שמים שאני ירא שמא אעבור מצות שבת, וזה נקרא לך אני שגם בזה יש כבוד שמים ולכן לי נאה להושיע.