חסידות על תהילים קיא:ב

וסוד ביכורים, לסוד הבירורין שנתבררו במחשבה קדושה, להעלות אורות מיין נוקבין דנוקבא לשרשן, שלא ינקו הקליפות ממנה, וכורך עליו גמי בסוד 'גדולים 'מעשה 'י"ה (תהילים קי״א:ב׳) אבל באמת לאו כל מוחא סביל דא, שיהיה נפשו דבוקה באל עליון, לעשות עם כל הדברים שבעולם יחודים וקישוטים וצירופים, והאל יתברך ברוב אהבתו לעם הקודש, ציוה להביא ביכורים למקדש, ובזה עושה יחוד גדול ונורא, להעלות נפש כל חי, ועל ידי מצוה זאת, נקשרים כל החפצים והעשיות והנאות עולם הזה באל עולם, כי הכל הולכין אחר הראשית כיון שגילה בפעם הראשון שכל כוונתו להעלות נפש כל חי לאל עולם, אזי כל מה שיש לו מפירות ותבואות הארץ, הכל נתקנו ונתבררו, והוא סוד דורן של תלמידי חכמים, והבינהו מאוד, כי יש בכח הצדיק לתקן הכל, וכל מה שיש לאדם הזה נתקן בדורן הזה, וזה היה עבודת הבעל שם טוב זי"ע עם תלמידי תלמידיו, כי לפעמים הצדיק עובד במקום אחד, באיזה יחוד שמו יתברך ובמחשבה קדושה, ומתקן כל עשבי השדה:
(אוצר החיים פ' משפטים דקצ"ט ע"ב).

עוד יתפרש אמו"ן רבת"א, לשון גדלות וחשיבות, כי בה כלולים כל הנמצאים ונבראים ונוצרים ונעשים, והוא בסוד היולי לכל הצורות, וכמו שהאומן כשרוצה לעשות איזה כלי חשובה וממציא חומר מוכן שממנו יוכל לתקן כל חלקי הכלי הוא כפתוריה ופרחיה, אזי בחומר ההוא דבוק מחשבתו של האומן שממנו יוציא כלי למעשהו. כן מחשבתו של בעל הרצון דבוק תמיד עם אותיות התורה, [בסוד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד), שממנה המציא כל העולמות. נמצא גדלה מעלת התורה מאוד מכל העולמות, כיון שדביקות ראשית מחשבתו ית' בתורה, והמשכיל והמושכל אצלו ית' יתאחד בתכלית כנודע, ולזה נקרא אמו"ן רבתא. [ובזה יובן הפסוק (תהלים קיא ב) גדולים מעשי ה' כשהם דרושים לכל חפציהם, דהיינו החפץ והרצון והבן], ויש מקום אתנו לפרש אלו הד' בחינות על הד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה ממטה למעלה. פדגו"ג מרמז לעולם העשיה וכו', על כן פדגו"ג בגימטריא א"ל אדנ"י, והמ"י הכל אית דאמרי אמון רבת"א, כי התנא הראשון רצה למנות עולם האצילות שיכלל בבחינת ואהיה אצלו (משלי ח ל), שהן עולמות אין סוף והבן סברתם, נ"ל:

עוד י"ל למה קורין השבת הזה שב"ת הגדול. הוא עפ"י מה שפירשנו בפסוק גדולי' מעש' י"י דרושי' לכל חפציהם והנה ידוע דלאו סיפ' רישי' ואינו מובן. ופירשנו הדבר עפ"י משארז"ל. במשנ' להלכ' הגדול יש לי מעשה ומחשב' אפילו חשב על הדבר לעשותו כלי. נק' כלי לענין טומאה וטהרה. משא"כ קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה. והנה קיי"ל דבישראל מחשב' טובה הקב"ה מצרפה למעש' כמו שדרשו חז"ל ליראי י"י ולחושבי שמו אפילו חשב אדם לעשות מצוה וכו' משא"כ בגוי. והנה מהראוי לתת טעם. וכי משוא פנים יש בדבר ממ"נ אי המחשב' נחשבת כמעש' גם אצל הגוי מהראוי להיות כך (וכבר דברינו מזה טעמים שונים) אבל הוא להיות כשעלה ברצונו ית"ש לברוא את העולם. ישראל עלו במחשב'. בראשי"ת בשביל ישראל שנקראו ראשית. והנה ישראל לא סיגלו עדיין שום מעשה. אעפ"כ הספיקה מחשבתן של ישראל. שעלו במחשב' להיות כמעש'. ע"כ נפסק בהם להלכ' מחשב' טובה שבהן מצורפת למעשה משא"כ באוה"ע. והנה בריאת העולם במ"ב הנה הית' התחלה ליל א'. ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. והנה מחשבתן של ישראל קדמה כשעלה ברצונו כביכול. על כרחך הוא ביום השבת שהי' קודם בריאת הזמן ע"כ נק' זמן צלותא דמנחה דבשבתא עת רצון כי אז עלה ברצונו ית"ש לברוא העולם ע"כ נק' יום השבת יום הדע"ת כמ"ש הכתוב לדעת כי אני י"י מקדישכם (היינו לשון הכנה שאני הכנתי אתכם ביום הזה מבראשית ועליתם במחשבתי) וזשארז"ל מתנה טובה וכו' ושבת שמה לך והודיע"ם שנא' לדעת וכו'. והנה בצאת ישראל ממצרים. כשביקש הקב"ה להם הסגול' הנפלאה שיש בהם יותר מכל העמים אשר מחשבתן במעש' המצות. מצורפת כמעש' הנה צוה הקב"ה במצו' הראשונ' זביחת קרבן פסח. הנה צוה לקיחתו מבעשור (משא"כ בפסח דורות) שהי' אז בשבת להודיע להם. שהמחשב' שמחשבין לעשו' המצו' זביחת הפסח נחשב להם למצוה בפ"ע (משא"כ באוה"ע) והטעם הוא יום השבת. אשר אז ישראל עלו במחשבה. נמצא נתוודע לנו לפרש הפסוק גדולים מעשי י"י (מעשים אשר הם לשם הש"י המה נק' גדולים כי הם) דרושים לכל חפציהם (כי דרוש ידרוש יי לטובה אפילו החפץ והרצון והמחשב' שמחשב האדם לעשו' מעשי המצות לשם י"י ע"כ הם נק' גדולים. כדין הגדול שיש לו מחשב' וע"י מחשבתו בלבד פועל לעשות כלי) וכיון שנתוודע הדבר הזה לישר' בשבת הזה ע"כ נק' לזכרון שבת הגדול שנתבשר שיש להם דין והלכו' הגדול. שעוש' כלי במחשבתו בלבד: