חסידות על תהילים קיח:ז

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך גו׳ הנה איתא בגמרא דגיטין שלח ליה למר עוקבא בני אדם הקמים וכו׳ שרטט וכתב ליה דום לה׳ והתחולל לו והוא יפיל אותן חללים כו׳. הענין הוא כי מה שלפעמים מצערים בני אדם לאחד שהוא מחמת הדינים שיש עליו למעלה ומתלבשים בבני אדם למטה לצער אותו כאמור על פסוק (תהלים קי״ח, ז׳) ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשונאי פי׳ כי הוא לעזר מה שמתלבשים הדינים למטה בבני אדם כי מזה יוכל לאות מה שלמעלה גם כן כך רצה לומר ואני אראה למעלה בשונאי פי׳ על ידי שונאים שלמטה והתקנה לזה להעלות את עצמו לבחי׳ עולם המחשבה ששם אין דינים כמ״ש (שם ה׳, ה׳) לא יגורך רע והיינו על ידי ששותק ומקבל את הבא עליו יחיל ודומם ומעלה את מחשבתו כמ״ש דום (שם ל״ז, ז׳) דום לה׳ וגו׳ פי׳ שיעלה את הדומיה דהיינו המחשבה לה׳ ואז יפלו חללים פי׳ הדינים טפלים על ידי דביקות מחשבתו לה׳ וכמו שהגג הוא עיקר הבית כך המחשבה העיקר באדם וסוככת עליו כי על ידי המחשבה נשמר האדם ויודע להתיישב את עצמו כנודע לכך נקרא המחשבה בשם גג.

מה יעשה לי אדם ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי (תהלים קיח, ז). כי באמת אין האדם יכול לעשות מאומה חוץ מדעתו של הקב"ה ואם אחד שונא לרעהו וארב לו וקם עליו לא יוכל להרע מצד עצמו מאומה כי מה הוא ומה יכלתו רק מפני שהקב"ה מזמינו שהדינים השורים על האדם הנרדף ויש עליו קטרוגים הקב"ה מלביש הדינים באיש אחד שיקים עליו וזה חסד גדול בכדי שיתעורר האדם ההוא ויראה היד השלוחה ורצועה דבעי לאלקי יתי' וישוב אל ה' ויתבטלו הדינים מעליו ואלו לא היה עושה על ידי האדם באתגלייא היה נשאר הקטרוג למעלה ולא היה ידע האדם להתבונן ולשוב מדרכיו נמצא זהו חסד שהקב"ה עושה וזהו מה יעשה לי אדם מעצמי אין בי יכולת אלא ה' לי בעוזרי שזה עשה הקדוש ב"ה בשביל לעזור לי דהיינו שגילה הדינים על ידי האדם ההוא אני רואה באתגלייא לשוב מקלקולי וזהו ואני אראה בשונאי על ידם אני רואה אבל אם לא היה כן היה באתכסייא ולא יראה לשוב מדרכיו לבטל הדינים מעליו והבן. ונמצא בשוב האדם אל ה' נתבטלו הדינים מעליו כי נדבק בה' ויצא מדמיון הגשמיות והתאוות ולכן מ"ה דומה מפני ששולט על האדם בהיותו קשור בדמיונות עד"מ עיקר האהבה והיראה היא להבורא אבל אהבת עולם הזה הוא דמיון וכן יראת העונש נמצא כשהאדם נמשך אחר הדמיון ונשקע בו אז שולטין עליו הדינים ומלאך דומה וזהו לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי ואמר בזוהר כחוטא דקיק דאית ביני ובין ס"א כו' כי באמת יובן ע"פ הנ"ל שהוא כחוטא דקיק בין זה לזה כי המשכיל יכול להבין על ידי דמיון כל הדמיונות להתקשר בהשם ובמדותיו ונתבאר זה הדבר כמה פעמים וזהו כל הדר בא"י ר"ל שאפילו הארציות שלו הוא מזוכך ויצא מגשמיות ואז אפילו הארציות הוא ישראל אז דומה כמי שיש לו אלוה ר"ל הדמיון של כל המדות נמי מועיל לו לעבודת השם כי יודע שהכל ממנו יתברך ואלהותו בכל משלה ודי בזה וזהו בדמיון נמי כמי שיש לו אלוה ר"ל לדמיון ההוא והבן.

(יח) וּבְבוֹאוֹ לִשְׁפָּאלְיֶע וְשָׁם הִלְבִּישׁוּ אֶת עַצְמָן בִּלְבוּשֵׁיהֶן. וְהָיָה בְּבֵית הַזָּקֵן דְּשָׁם שֶׁנַּעֲשָׂה אַחַר־כָּךְ מִתְנַגֵּד גָּדוֹל עָלָיו, וְאָז בְּאוֹתוֹ הָעֵת לֹא הָיָה עֲדַיִן חוֹלֵק עָלָיו הַזָּקֵן הַנַּ"ל, רַק אַדְּרַבָּא, הָיְתָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה וְקִבֵּל אוֹתוֹ הַזָּקֵן הַנַּ"ל בְּכָבוֹד גָּדוֹל וְחִבָּה גְּדוֹלָה מְאֹד מְאֹד. וְעָשָׂה שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה גָּדוֹל עֲבוּרוֹ, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים עַל הַשֻּׁלְחָן שְׁנֵיהֶם כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּהּ. וְגַם שְׁאָר אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ חֲשׁוּבִים אֶצְלוֹ, כֻּלָּם הָיוּ מְסֻבִּים עַל הַשֻּׁלְחָן לִכְבוֹד רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְהָיָה שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה. וְכָל שֶׁבָּא לְבֵיתוֹ הָיָה הַזָּקֵן הַנַּ"ל מְקַבְּלוֹ לְעֵדוּת וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ תָּעִיד עָלַי שֶׁאֵין דַּרְכִּי כְּלָל לֶאֱכֹל סְעֻדַּת הַלַּיְלָה, וְעַכְשָׁיו מֵחֲמַת עֹצֶם אַהֲבַת הָאוֹרֵחַ הַיָּקָר הַזֶּה הֶחָבִיב וְהַיָּקָר עָלַי מְאֹד מְאֹד וְיֵשׁ לִי מִמֶּנּוּ שַׁעֲשׁוּעִים גְּדוֹלִים וְתַעֲנוּג גָּדוֹל מִבּוֹאוֹ אֵלַי, מֵחֲמַת זֶה אֲנִי אוֹכֵל עִמּוֹ. וְלֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת מֵחֲמַת שִׂמְחָה וְכוּ', וְגַם בַּבֹּקֶר דִּבְּרוּ יַחַד בְּאַהֲבָה וְחִבָּה גְּדוֹלָה. כִּי כָל יְמֵיהֶם הָיְתָה בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה גְּדוֹלָה עַד עֵת שֶׁיָּצָא רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מִמֶּעדְוֶועדִיוְוקֶע לִזְלַאטִיפָּאלְיֶע, שֶׁזֶּה הָיָה בְּעֵרֶךְ שָׁנָה וּמֶחֱצָה אַחַר שֶׁחָזַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבֵיתוֹ. אָז הָלְכוּ מַלְשִׁינִים וְהוֹלְכֵי רָכִיל וְדִבְּרוּ לְפָנָיו מַלְשִׁינוּת הַרְבֵּה עַד שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ שׂוֹנֵא גָּדוֹל וְנִתְלַבֵּשׁ בּוֹ מִי שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁגָּרַם מַה שֶׁגָּרַם עַל־יְדֵי מַחְלָקוּתוֹ. וְהַגָּאוֹן הַמְפֻרְסָם מִשְּׁפִּטִיבְקֶע זַ"ל קִלֵּל אֵלּוּ הַמַּלְשִׁינִים בִּקְלָלוֹת נִמְרָצוֹת, וְאָמַר בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן שֶׁיִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם עַד טִבּוּרָם וְכוּ'. וּכְשֶׁשָּׁמַע רַבֵּנוּ זַ"ל אֶת הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהוּא חוֹלֵק עָלָיו וְאוֹמֵר עָלָיו דְּבָרִים בְּדוּיִים אֲשֶׁר לֹא עָלוּ עַל דַּעְתּוֹ. אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל צַר לִי מְאֹד שֶׁמָּסְרוּ זֹאת אֵלָיו. וְאַחַר־כָּךְ אָמַר שֶׁזֶּה פֵּרוּשׁ מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים קי"ח): "וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂוֹנְאָי". כִּי לִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ הֲלֹא דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה יָדַע שֶׁשָּׁאוּל הוּא שׂוֹנְאוֹ וְאֵיךְ רָצָה לִרְאוֹת בְּנִקְמָתוֹ הֲלֹא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אָמַר לוֹ אִלְמָלֵא אַתָּה שָׁאוּל וְהוּא דָּוִד וְכוּ' (מוֹעֵד־קָטָן טז:), אַךְ כָּךְ אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם תֵּן לִי עֵינַיִם שֶׁאוּכַל לִרְאוֹת בְּשׂוֹנְאִי אֵיךְ הוּא עוֹמֵד לֵידַע בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה הוּא עַכְשָׁו. וְעַל־יְדֵי־זֶה אֵדַע בְּבֵרוּר מַדְרֵגָתוֹ וְכוּ':