גֵּ֣ר אָנֹכִ֣י בָאָ֑רֶץ אַל־תַּסְתֵּ֥ר מִ֝מֶּ֗נִּי מִצְוֺתֶֽיךָ׃
דגל מחנה אפרים
כי גרים ותושבים אתם עמדי י"ל בזה בדרך רמז להבין זה ע"פ ששמעתי מחכם אחד על פסוק גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך כי ידוע מן איכות טבע העולם כי מי שהוא גר אין לו עם מי לדבק ולקרב עצמו ולספר לו כל מאורעותיו וכל לבו שאין לו חבר לא ישראל ולא גוים אך כשרואה חבירו הגר אזי מספר כ"א בפני חבירו כל מאורעותיו וידוע הקב"ה הוא כמו גר בעוה"ז שאין לו על מי להשרות שכינ' כבודו ית' כי זעירין אינון וכו' והוא שהתפל' דהע"ה גר אנכי בארץ היינו אני ג"כ איני רוצה להיות תושב בעוה"ז ואני רק כגר בעוה"ז ולכך אל תסתר ממני מצותיך כמו גר אחד בפני חבירו שמספר לו כל לבו וזה י"ל הרמז בפסוק כי גרים ותושבים כשתהיה בבחי' גר בעוה"ז ותושב בעוה"ב אז אתם עמדי כי אני ג"כ גר בעוה"ז כנ"ל וממילא אל אסתיר מכם מצותי כנ"ל והבן:
ישמח משה
עוד ביאור על פירוש רש"י (ד"ה בן) שנולד לו לעת זקנתו, ואונקלוס תרגם ארי בר חכים. דשניהם דברים אחדים הם, דודאי עיקר אהבה משום שהיה בר חכים, אך אליה וקוץ בה דיש בו חשש פסולת משום איסור שתי אחיות, אך דיעקב ודאי לא עשה במזיד, רק חשב דגר שנתגייר כקטן שנולד וכו' (יבמות כ"ב ע"א), דיצאו מכלל בני נח ואולי טעה בזה. אך כיון דבן זקונים הוא, שהרי כשנשאה היה בן פ"ד שנים, וכבר אמרו רז"ל (יומא ל"ח ע"ב) כיון שעברו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, ועוד כיון שהוא בר חכים, אגלאי מילתא שכדין עשה, וכמו שכתב הפרשת דרכים על פסוק (ישעיה כט כב) ולא עתה יבוש יעקב בראותו ילדיו וגו', עיין שם ותבין. ועל פי זה י"ל גם כן כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז לה), כי לפי מה שחשב רע ח"ו על יוסף, אז עלה בלבו דאגלאי מילתא שעבר על איסור ב' אחיות שעתידה התורה לאסור, ועיין בעיר בנימין סי' קנ"ד שמביא מדרש ילקוט, וז"ל: בשעה שנמכר יוסף, היה יעקב בוכה ואומר אוי לי שנשאתי שתי אחיות, והוא מבואר לדברינו אלה. ועל פי זה יובן בפרשת ויחי (בראשית מח ז) ואני בבואי מפדן וגו', על פי שהגביה שבטו של יוסף עד שמי רום, ושמא יאמרו השבטים מחשש הנ"ל, לזה אמר ואני בבואי מפדן, על פי דברי הרמב"ן שלא קיימו התורה רק בארץ, ולכך מתה אז ולכך לא נקברה במערה, והוא תירץ לשבטים וליוסף שלא קברה בארץ. עוד ביאור על דברי התרגום ארי בר חכים הוא ליה. ופירוש רש"י (ד"ה בן) שהיה זיו אקונין דומה לו, על פי מ"ש העקדה שער כ"ח על דרך רמז, שכל הפרשה מרמז על ישראל שהם מתייחסים על שמו של יוסף, כדכתיב (תהלים פ ב) נוהג כצאן יוסף. וז"ש (בראשית לז ג) וישראל אהב את יוסף מכל בניו, ולו מסר מסירת החכמה והתורה, ועשה לו כתונת פסים בגדי כהונה לעמוד לשרת במקדש, וז"ש (בראשית לז ד) ויראו אחיו היינו האומות כי אותו אהב אביהם שבשמים, על כן וישנאו אותו, שכל שנאתם הוא מכח התורה והמצוה שניתנו לנו, עיין שם בארוכה. ובהקדים עוד מ"ש העקדה שער שלשים, כי האיש האלקי הנו מתגורר בארץ הלזה, ומקומו הטבעי הוא עם האלקים די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב יא), וז"ש (תהלים קיט יט) כי גר אנכי בארץ, ועיקר מושבו בעליונים, על כן אל תסתר ממני מצותיך, כי בשרשו כביכול מתדמה אליו, עיין שם. וז"ש ארי בר חכים הוא ליה, שמסר לו סתרי התורה והחכמה, והטעם שמסר רק לו ולא לשאר האומות, על זה אמר דבר אחר שהיה זיו אקונין דומה לו, כלומר מפני שיש לו צלם אלהים, ושניהם בקנה אחד עולים, והבן.
ישמח משה
או יאמר ולי מה יקרו רעיך וגו' (תהלים קלט יז). על פי מ"ש לעיל שכל הבעלי חיים נבראו רק לצורך האדם כדאיתא בקדושין (דף פ"ב.) ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני וכו'. וזה שאמר הכתוב ולי למעני מה יקרו רעיך, (ומה לשון הגדלה, כמו רב טובך, תהלים לא כ), כלומר שכולן לא נבראו אלא למעני, כי לולא זאת מה עצמו ראשיהם, כלומר אף כללותיהם מה עצמו, והכונה על על מה ולמה הם אם לא למעני, (כי לפעמים מצינו מה בלשון הקטנה, כמו ביני ובינך מה הוא, בראשית כג טו), אם אמנם כי מיני הבעלי חיים רבים הם שאם אספרם מחול ירביון, עם כל זה הקיצותי במחשבתי ועודי עמך במחשבת כונת הבריאה, כי אין בהם תכלית עצמיי רק עבור האדם כמ"ש. והוסף עוד לבאר דאחר כל השבח הזה, עם כל זה לא תקשה על מה שלא נאמר בבריאת אדם כי טוב, לזה אמר (תהלים קלט יט) אם תקטול אלקי רשע ר"ל תיכף בעת הולדו, ואנשי דמים סורו מני מן כללות מין האדם, אז יתכן שם טוב באדם ביום הבראו, מה שאין כן כשאנשי רשע נמצאו שנעדר בהם הטוב המכוון באדם, על כן לא נזכר טוב בבריאתו, וכל דברי העקרים נכללים ומבוארים כאן. וזה שאמר הכתוב טובתי בל עליך, פירוש שלא נזכר עליך טוב, כי לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, שהם תכלית חפצם וכונתם, אבל בעת הבריאה עוד הבחירה חפשית. וזה שאמר הכתוב (תהלים קיט יט) טוב לי כי עניתי למען אלמד, ר"ל כי אם עניתי ללמוד חקיך אז נאמר אצלי טוב, כדכתיב (ישעיה ג י) אמרו לצדיק כי טוב, כי אז הוצאתי הכחני אל הפועל ונגמרה מלאכתי, מה שאין כן ביום הבראי ויום הולדי, אבל בבעלי חיים מיד נגמר שלמותן, לכך נאמר בהן כי טוב כאמור.