לְעוֹלָ֥ם יְהוָ֑ה דְּ֝בָרְךָ֗ נִצָּ֥ב בַּשָּׁמָֽיִם׃
ישמח משה
ועל פי זה יתבאר המדרש רבה הנ"ל, דממה שפירשנו הפסוק הנ"ל, מבואר דדוקא על ידי משה היה הברכה דהיינו השראת שכינה, משום דלא היה בו התערבות רע, והיינו דנקרא נאמן, דהא קשה וכי שאר הצדיקים גנבים הם ח"ו, רק דהענין הוא דאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם, שמא יחטאו ואינו מאמין בהם, והן בקדושיו לא יאמין כתיב (איוב טו טו, תנחומא תולדות סי' ז). ואף דהכל צפוי (אבות פ"ג מט"ו), מכל מקום הידיעה אינה מזדקקת לבחירה, מיהו זה דוקא באם יש בו איזה תערובות טוב ורע יש לחוש להתגרות הרע, מה שאין כן רק טוב, ולכך נקרא משה נאמן, ולכך הוא רב ברכות שהיה על ידו השראת שכינה, שממנו כל הברכות אף בדברים שלא היה ראויין מצד עצמן לכך הואיל דקיימא בחושבנא, וקרח היה היפך מזה, שהיה מאבד אף למה שהיה בידו, כי היה לוי ודי לו יקר כמאמר משה (במדבר טז ט) המעט מכם וכו', שהם דבוקים לו יתברך יותר משאר ישראל, ורצה להעשיר שיהיה כהן גדול שיהיה דבוק יותר מכל עם, דהיינו שהשגיח על גבהות נשמתו כנודע בלוי, ולא השגיח על התערובות כנודע מנשמת קרח, היפך משה של היה בו שום תערובות, ולכך נמדד לו היפך ממשה, דעל ידי משה היה השראת שכינה אף במה שאין ראוי, ועל ידי קרח נסתלק השכינה וזיו המתפשט אף מה שהיה כבר, דענין פתיחת פי הארץ נאמר בו (במדבר טז ל) ואם בריאה יברא, ופירש רש"י (ד"ה ואם) בריאה חדשה, והראב"ע פירש כמו וברא אתהן בחרבותם (יחזקאל כג מז). ולי נראה דשתיהן אמת, דידוע מה שפירש הבעש"ט בפסוק (תהלים קיט פט) לעולם ה' דברך נצב בשמים, כי נאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו, ואותו דבור נצב קיים בשמים והוא המחיה אותם ומקיימם. ומה שפירשתי אני בפסוק (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, כלומר שאותו דבור יעמוד קיים והבן. והנה במושך מאמרו אליו יהיה ביטול המציאות, ויתכן דכזה היה פתיחת הארץ, שמאותו המקום סילק מאמרו ונשאר חלל, אם כן הוי בשעת מעשה כפירוש הראב"ע, ואחר כך כשחזר מאמרו הוי כמו בריאה חדשה כפירוש רש"י, והבן.
ערבי נחל
והנראה לבאר כל זה עם מ"ש בפרשת ויקהל בשם הבעל שם טוב ז"ל ענין שיחות חולין שהם דיבורי הרשות וכן מחשבות רשות, הם נעשים לבוש לדברי תורה ולמחשבות קדושות, כי הם מתגברים עליהם לרוב כחן ומהפכים ומשנין צירופי האותיות ונעשה מהם דברי תורה. וענין כזה ממש, ביאר האר"י ז"ל בענין הנבואה, הארכנו קצת בפרשת שמות ובפרשת יתרו מזה. והענין בקצרה, כי אמר הכתוב (תהילים קיט, פט) לעולם ה' דבריך נצב בשמים, כי הדיבור שיצא מפי הש"י הוא חי וקים ועומד בשמים לא ירד לארץ, ולכן לא יתקיים אותו הדיבור בארץ עד שהנביא הוריד אותו הדיבור לארץ, והיינו, כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ואופן הורדתו לארץ כי הנביא היה מתבודד בדיבורים קדושים ומחשבות קדושות שהן הן עצם נשמת האדם, כמו שנאמר בפרק הנ"ל יעוין שם היטב, ואותן הדיבורים בקעו רקיעים עד שהגיעו אל העולם אשר שם שוכן דיבור ה', ובפגוע האותיות באותיות אזי דיבורי ה' יתברך לרוב ועוצם כחן הגדילו אכפן על דיבורי הנביא והפכו אותם ושינוי הצירופים כצירופי אותן דיבורי ה', ולכן בטלו חושי הנביא אז, כי הדיבורים הם עצם נשמתו כאמור, וק"ל ושמע קול דיבוריו ממש אחר שנתהפכו הצירופים כמש"ה (שמות יט, כ) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וארז"ל (ברכות מ"ה.) בקולו של משה, עמ"ש בפרשת שמות ובפרשת יתרו באורך.
בעל שם טוב
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו'. וקשה דההי"ן של שני פעמים האדם מיותרים, והוי לו לומר יחיה אדם, יש לומר דאיתא בס' ליקוטי תורה מהאר"י ז"ל, דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמיי, ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב, והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעמא תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה, כיון שאינה ניהנית ממנה, ונבוכו הרבה בזאת החקירה: ותירץ האר"י ז"ל שהיו סכלים ולא ידעו בשורש הבריאה, דאמרו רבותינו ז"ל (אבות פרק ה') בעשרה מאמרות נברא העולם, פירוש, על ידי המאמרות עצמן נתהווה הכל, דמאמרו של הקדוש ברוך הוא מרום וקדוש, ותיכף כשאמר הקדוש ברוך הוא יהי רקיע נתהווה הרקיע, וכמו שנאמר (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר ה' שמים נעשו, ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימי עולם שיעמוד כמו שנאמר (תהילים קי״ט:פ״ט) לעולם ה' דברך נצב בשמים וכן כשאמר תוצא הארץ דשא ועץ פרי או תוצא הארץ נפש חיה, אותו המאמר היה מהווה הכל, והמאמר הזה הוא חיות פנימי להם: