לְֽכָל תִּ֭כְלָה רָאִ֣יתִי קֵ֑ץ רְחָבָ֖ה מִצְוָתְךָ֣ מְאֹֽד׃
ישמח משה
והנה ועבדו לעולם, פירש הרשב"ם על דרך הפשוט כל ימי חייו, עיין שם. ורש"י (ד"ה ועבדו) פירש עד היובל, והנה הראיה שהביא רש"י מאיש אל משפחתו תשיבו (ויקרא כה י), אינה חזקה כל כך, די"ל באינו נרצע רק בתוך שש והבן, אבל מכל מקום הקבלה עיקר, דאיך יתכן עונש בלתי קצוב והלא לכל תכלה ראיתי קץ, וידוע מה שפירשו בזה הפסוק (תהלים קיט צו) לכל תכלה וגו'. אך אם נימא אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים, וגם במכרוהו בית דין שייך האי טעמא כמ"ש המזרחי, במה שמקבל על עצמו עכשיו העבדות מרצונו כמ"ש המזרחי, אם כן יתכן מאד הפירוש על דרך הפשוט, כי אינו בדרך עונש רק בדרך החלט, כי ידוע ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), והנה אם לאו האי טעמא דהמציל מזוטו של ים שהוציאן על פי זה קודם זמנו משורת הדין, היו נשקעין בעבדות, אם כן הוא דדוחה להאי טעמא דהמציל מזוטו של ים וכו', אם כן לו ראוי להיות עבד עולם מאז, ולכך ועבדו לעולם, והבן כי היא נכון ונפלא בס"ד. והנה מבואר במפרשים די"ל דהרציעה היא סימן וחותם עבדות, וי"ל שהוא רק לעונש מחמת אוזן ששמעה כנ"ל. ונפקא מינה בין הטעמים, דאם אמרינן רק מחמת עונש הנ"ל, ראוי להיות הרציעה באליה, דהוי כאלו כפף האליה לתוך האוזן שלא שמעה, כדאיתא בכתובות (דף ה' ע"ב) שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף האליה לתוכה, ואם כן הוי מדה כנגד מדה. אבל אם הוא חותם עבדות, ראוי להיות בגובה של אוזן שאינו חוזר, עד כאן מבואר במפרשים עיין בצנצנת מנחם (דף ט"ו ע"ג וד' ודף ט"ז ע"א). ולי נראה להכריע, דאם נימא דהוי עבד עולם ממש, מסתבר דהוי גם כן חותם עבדות, מה שאין כן אם נימא דעובד רק עד היובל, לא שייך בו חותם עבדות שהוא בו לעולם, אלא ודאי דאינו חותם עבדות כלל, וזה ברור. ואם כן לפי זה אתי שפיר שייכות הפלוגתות, כי בלא דברי רב ור"י בר יודא הוי אמינא מרצע דוקא, ואם כן הוי אמרינן הטעם דאוזן ששמעה כי לי בני ישראל וכו', ואם כן הרציעה הוא גם כן עבדות, ולפי זה לא היה מקום לדרשת ר' יודן בריבי דרוצעין במילתא, דהא כיון דהוי חותם עבדות ודאי דהוא בגובה של אוזן, וגם אין מקום לדברי חכמים דאמרי אין עבד עברי כהן נרצע, וכדמפרש בגמרא משום דבעינן ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב (ויקרא כה מא), דהא לפי הנ"ל הנרצע הוא עבד עולם, ואם כן לא קאי עליו האי קרא ושב וכו', ואם כן גם עבד עברי כהן נרצע, ואין מקום להוכחת חכמים כלום, רק בלא זה היה נדחה דרשת ר' יודן בריבי כמ"ש, רק עכשיו דאשמעונין דברי ר' יוסי בריבי יהודה ורבי, ועל כל פנים לתרוייהו מרצע לאו דוקא, ואם כן לפי זה יתכן לומר אוזן ששמעה לא תגנוב וכו', וכמאן דאמר דמוכר עצמו אינו נרצע דהא איכא פלוגתא בזה, ולפי זה אינו עבד עולם אלא עד היובל, וממילא דלא הוי חותם עבדות, ואם כן אתי שפיר דרשת ר' יודן בריבי דהוא במילת, ולפי זה גם כן שפיר אמרו דאין עבד עברי כהן נרצע, דהא מצוות ואל משפחתו תשיבו הנאמר ביובל, קאי גם כן על נרצע, ואם כן שפיר הוכיחו החכמים, ודוק היטב בכל מ"ש כי נכון הוא בס"ד.
אגרא דכלה
(בראשית ב א) ויכולו השמים וכו'. (ב"ר פ"י א') כתיב (תהלים קיט צו) לכל תכלה ראית קץ וכו'. כוונתו לפרש הפסוק ויכול"ו מאי כוונתו. ופירש ויכולו השמים וכו', שהכל נבראו בגבול ושיעור ומדה, מה שאין כן התורה:
דגל מחנה אפרים
או יאמר ע"ד שאמר דוד המע"ה לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד והענין הוא כי ידוע שדוד המע"ה חיבר הספר תהלים חמשה ספרים נגד חמשה חומשי תורה נמצא כלול וגנוז בו כל התורה כולה והיינו כשבאו עליו צרות ד"מ ויאמרו הזיפים וכו' אז חיבר קפיטיל תהלים שהסתכל באותיות ותיבות של אותו הצרה ונתגלה לו ע"י זה איזה אור מן התורה וחיבר כנגדו קפיטיל תהלים שבוודאי יש כנגדו איזה פרשה מן התורה והוא שאמר לי קוו רשעי' לאבדני קוו לשון אסיפ' היינו שנאספו עלי רשעי' לאבדני ועי"ז עדותיך אתבונן היינו שעי"ז נתגל' לי אור התורה והעדות כנ"ל אבל ביקש שהש"י יראהו נפלאות מתורתו מתוך נחת רוח והרחבה והיה בדיח' דמלכא ואמר מילתא דבדיחותא לכל תכלה ראיתי קץ אבל רחבה מצותך מאוד וכשתרצה להראו' לי תורתיך ע"י צרות יהי' ח"ו אין קץ לצרותי ומי יוכל שאתו והבן וזה י"ל פירוש הפסוק ואברהם היינו התורה כנ"ל בירך אותו השם הוי"ה ב"ה היינו שילמוד תורה בבחי' חסד שהיא בכל גימ' בן בחי' דכר והמשכיל יבין: