חסידות על תהילים קכב:ג

אכן זהו בכל שאר ארץ ישראל, משא"כ בירושלים שכתבו התוס' דקדושתה קיימת לעולם, ממילא תמיד יש בה הני תרתי לטיבותא אפילו בעת חורבנה, והטעם דעדיפא ירושלים מכל ארץ ישראל, היינו לפי שקדושתה היא קדושה כוללת שלא נתחלקה לשבטים, ויש לכלל ישראל חלק וזכות בירושלים וכנ"ל. והנה מה שירושלים לא נתחלקה לשבטים יש בו ב' טעמים. טעם אחד כי הקרבנות והמזבח וכל צורכיהן צריך להיות משל כל ישראל, לכן לא נתחלקה. ועוד משום שכל ישראל נצטוו על מינוי שופטים בכל שעריך דהיינו סנהדרין קטנה בכל עיר, ואיתא בסנהדרין דעיר קטנה פטורה, א"כ במה מקיימין מצות בכל שעריך, היינו בסנהדרי גדולה שישבו בירושלים דמיקרי בכל שעריך, לפי שכל השבטים יש להם חלק בה. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קכב, ג) ירושלים היא תמיד הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, דשם יש תמיד יחדיו הנך תרתי לטיבותא, והטעם ששם עלו שבטים שבטי יה, שכל השבטים עלו שם להקריב קרבנות, ועוד כי שמה ישבו כסאות למשפט כו', ומש"ה קדושתה כוללת וקידשה לעתיד לבוא, ממילא יש בה תמיד הנך מעלות.

וזה ירמוז הפסוק (תהילים קכב, ג) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ר"ל אימתי ירושלים בתוקפה וקיומה, ומכוון נגד ירושלים של מעלה, ועולים שם שבטים להודות לשם ה', בעת כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, שהם דנו דין תורה, ואח"כ כאשר פסקה זאת נחרב בעבור זה וגם בעבור שאר עונות, כי כל עת שהיו ישראל עושה משפט וצדקה אזי לא נחרב ירושלים גם בעבור שאר עבירות וכמש"ל, כי בכל עת שישב הקב"ה על כסא המשפט שעשה אברהם אבינו ע"ה אז נשתתקו כל מלמדי חובה, וזהו שארז"ל (מדרש תהילים עב, ג) בזמן שיש דין למטה אין דין למעלה מטעם האמור.

״שאו מרום עיניכם״ – לאיזה מקום? למקום, שכל העינים תלויות לו. ומי הוא? – פתח־עינים, ²⁵⁹מידת המלכות שהיא פתח להיכנס על ידה לנצח והוד שהם עינים לנביאים. ושם תדעו שאותו הסתום העתיק, שיש בו מקום לשאלה, ״ברא אלה״. ומי הוא? מ״י אותו שנקרא ״מקצה השמים״ ממעל, שהכל עומד ברשותו, ובשביל שיש בו מקום לשאלה והוא באורח סתום ולא נגלה נקרא מ״י, שהרי למעלה [הימנו] אין שם שאלה,²⁶⁰מי – ספירת הבינה, מ״ם ויו״ד – נו״ן שערי בינה, ויש בה מקום לשאלה, אף–על–פי שאין תשובה לשאלה; לפי שגם בה, בבינה העליונה, הכל סתום וחתום, אבל במה שהוא למעלה מבינה – העומק שם כל כך גדול שאין שם אפילו מקום לשאלה. ואותו ״קצה השמים״ נקרא מ״י, ויש אחר מתחת ונקרא מ״ה.²⁶¹מ״ה – מידת המלכות, שיש בה איזה גילוי, ובכל זאת גם בה עונים לאחר החקירה וההשערה: מה פשפשת? מה ידעת? הלא הכל סתום כבראשונה. הגילוי באלוהות הוא תמיד בסוד רצוא ושוב (״אם רץ לבך – שוב למקום״ – ספר יצירה) וכברק המבריק רגע ונעלם. מה בין זה לזה? אלא שהראשון הסתום שנקרא מ״י יש בו מקום לשאלה. כיון ששאל בן האדם ופשפש להסתכל ולדעת [ולעלות] ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות והגיע לשם, – מ״ה – מה ידעת? מה נסתכלת? מה פשפשת? הלא הכל סתום כבראשונה. ועל סוד זה כתוב: מה אעידך ומה אדמה לך (איכה ב'). כשחרב בית המקדש יצא קול ואמר: מה אעידך (נוסח אחר: ומה אדמה לך – באותו מ״ה אעידך). בכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, שכתוב: ״העידוֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ״ (דברים ל'). מה אדמה לך? באותו הגוון ממש עטרתיך בעטרות קדושות והשלטתיך על העולם, שכתוב: ״הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי״ וגו'. (איכה ב'); קראתיך: ״ירוּשלים הבנוּיה כעיר שחוּברה לה יחדיו״ (תהלים קכ״ב). ״מה אשוה לך״ (איכה ב') – כמו שאת יושבת כך הוא יושב למעלה. כמו שאין נכנסים בך [בני ה'] עם הקדוש בסדרים קדושים, כך אני נשבע לך שלא אכּנס אני למעלה עד שיעלו בך אוכלוסים למטה, וזוהי נחמתך, מאחר שבמדרגה זו אשוה לך בכל, ועתה שאתה כאן – גדול כים שברך. ואם תאמרו, שאין לך ארוכה ורפואה – מ״י ירפא לך, – אותה המדרגה הסתומה העליונה שהכל עומד בה – ירפא לך ויקים אותך.²⁶²כשהכל יעלה ויבוא למדרגת הבינה העליונה (מ״י), אז תבוא ישועת ישראל וישועת העולם כולו. מ״י – ״קצה השמים״ ממעל; מ״ה – ״ועד קצה השמים״ – מתחת, ²⁶³״קצה השמים ממעל״ – בינה; ״קצה השמים מתחת״ – מלכות. וזה ירש יעקב שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה: מן הקצה הראשון שנקרא מ״י, אל הקצה האחרון, שנקרא מ״ה, בשביל שהוא עומד באמצע,²⁶⁴יעקב בחור שבאבות – מידת התפארת – ממַזג וממַצע בין ״קצה השמים ממעל״ – בינה – ובין ״קצה השמים מתחת״ – מלכות. יעקב עצמו הוא ה״סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״. ועל זה – ״מי ברא אלה״.