חסידות על תהילים קכב:ח

עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶת אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר. כִּי עִקַּר הַדִּבּוּר הוּא מִשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קכ״ב:ח׳): אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם. וְעַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד קֹדֶם הַתְּפִלָּה לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, כְּדֵי שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה וְשָׁלוֹם, עַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה;

ויהי בעת לדתה ויתן יד וכו'(בראשית לח, כז) ויהי כמשיב ידו וכו' (בראשית לח, כט) ואחרי כן יצא אחיו וגו' ויקרא שמו פרץ וגו' ויקרא שמו זרח (בראשית כה, כו-כז). הנראה לנו בזה, דהנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (נדה ל:) בשעה שהתינוק דר במעי אמו נר דלוק על ראשו ובו צופה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו שהוא עדיין עומד בקדושתו כאשר היה מקודם צאתו ממקומו ואחר כך בא מלאך וסטרו על פיו ואז שוכח מה שהיה יודע עד עתה ואז בבא עת צאתו לאויר העולם אז נתעורר עליו אתערותא דלעילא בפתיחתו ואז יכולת בידו לדבק מחשבתו רק בעבודת השם יתברך בלי שום מניעה כלל. אבל רצונו יתברך בכדי שיוכל אדם לבוא לידי מסירת נפשו וגופו לעבודתו יתברך על זה מסיר השם יתברך האתערותא ונשאר כמו מחיצה המבדלת ואז נותן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע. והנה כשהאדם מחשב בעצמו באמת הלא העולם הזה הוא רק כולו רע וכל הנאות הם רק לפי שעה כלה ונפסד מרבה בשר מרבה רמה אלא הטוב האמיתית הוא רק עבודתו יתברך וזה עומדת לו לעולם ועד, ואם כן איך אעזוב את הטוב ואבחור ברע מקבל אני עלי מעתה שאדבק בעבודתו יתברך ונמצא אז יכול להיות שיבוא אל מדרגתו הראשונה, דהיינו מחמת הזדככות חומרו לא נשאר רק כמו אשר היה מאז בצאתו מרחם והמחיצה נפסקה, דהיינו שהוא פורץ את המחיצה ואז בא אליו זריחה גדולה מאור פני מלך חיים כזריחת השמש כך בא עליו זריחה גדולה. וזהו ויהי בעת לדתה, דהיינו בשעה שהנשמה נולדת. ויתן יד, ויתן פירוש נותן לו הקדוש ברוך הוא האתערותא דלעילא ואחר כך ויגדל האדם אז מסיר הקדוש ברוך הוא האתערותא הנ"ל מטעם שזכרנו ונשאר כמו מחיצה דהוא נקרא יד אבל רשימה מועטות נשאר. ואחר כך כשהאדם מזדכך את עצמו בהזדככות גדולה למעלה ואז פורץ המחיצה הנ"ל וזהו ויקרא את שמו פרץ. וידוע שהקדוש ברוך הוא קורא ישראל בשם אחים כמו שאמר הכתוב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי. וזהו ואחרי כן יצא אחיו ויקרא שמו זרח, פירוש אחר כך נותן לו הקדוש ברוך הוא זריחה גדולה מאור פניו ודו"ק:

או יבואר מלת אתה, כי ידוע שכל אדם צריך להתחזק בלבו אמונה זאת שבוודאי אין הקדוש ברוך הוא מואס חס ושלום בשום תפילת עמו ישראל אף שהקדוש ברוך הוא נקרא הגדול הגבור והנורא לו דומיה תהלה אף על פי כן יקר בעיניו דיבורים של עמו ישראל אפילו ממי שהוא חס ושלום בדיוטא תחתונה אף על פי כן מגיע מזה תענוג להבורא יתברך. ואל יחשוב אדם אם כן גדול כל כך מדת טובו של הקדוש ברוך הוא מה לי להתפלל בלב נשבר ונדכה בלא זה גם כן הקדוש ברוך הוא מקבל התפלה, אסור לאדם לחשוב כך, כי ראוי לכל אדם שיחשוב הדברים ההם קודם כל תפלה, דהיינו כמה מלאכים יש לו אשר כל מלאך הוא שליש עולם והם כגרגיר החרדל בפני אופן אחד והאופנים כנ"ל לפני חיה אחת והחיות כנ"ל לפני כסא הכבוד וכולם שואלים איה מקום כבודו, ואתה בן אדם ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך כולם אהובים כו' וכולם עושים באימה וביראה רצון קוניהם. מעתה יחרד האיש וילפת בעמדו להתפלל לפני מלך גדול כזה ומהראוי להזדעזע בכל אבריו וכן לאחר התפילה יחשוב בדעתו איך ימלא את לבבי לדבר בפי דברים בטלים ונהנה מהם הלא רגע אחד שדברתי מקודם לפני מלך גדול ונורא ובפרט שעתיד עוד לדבר לפניו והקדוש ברוך הוא מלא כל העולם כולו ואז יכול להיות שתהא תפלתו רצוי לפניו יתברך למלאות משאלותיו לטובה ומזאת התפילה מגיע להבורא ברוך הוא תענוג הוא הגורם שפע בכל העולמות, כי הכל תלוי במעשה תחתונים על ידי תפילתינו ושירות ותשבחות שלנו. ונמצא מזה ניכר גודל טובתו יתברך שאף על פי שהוא מלך גדול כמו שאמרנו למעלה, אף על פי כן יקר בעיניו מאוד דיבורנו הן בעסק התורה הן בעסק התפילה וכמו שיסד הפייט אשר אומץ תהילתך ואבית תהילה וכו' והיא תהלתך. ומזה ניכר גודל אהבתו בנו יתברך. וגם ראה עוד אהבתו שקראנו אחים כנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, ונמצא בזה המדה הוא מושג אצלינו ועל זה שייך מלת אתה ובמה יודוך אחיך, כמו שפרשנו: