חסידות על תהילים קמה:ט

אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳ כי היות נודע שהתורה היא שמותיו של הקב״ה והשם ברוך הוא הוא היה הוה ויהיה חי וקים לנצח נצחים והתורה היא גם כן כן ומה זה שכך היה בעת שנעשה משכן ואיך הוא מורה לנו דרך היום שתהא נקראת שמה תורה המלמדנו דרך נלך בה ובודאי בכל עת וזמן התורה מתלבשת לפני צורך העת וזמן. וי״ל כי בראשית ברא גו׳ בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו היינו שדרך משל המלך אם יש לו בנים משכילים שיכולים להנהיג את מלכותו יש לו להמלך נחת יותר מאילו מנהיג בעצמו ואנו נקראים בנם למקום וזהו אין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל היינו שעושים שביל להוריד השפע למטה וזהו (תהלים ס״ח, ל״ה) תנו עוז לאלהים ישראל מוסיפין כח בפמליא של מעלה ולזה נתן לנו התורה כי על ידי אמצעות התורה נוכל להוריד שפע למטה וגם המלאכים אינם אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה שירה ברון יחד כוכבי בוקר גו׳ (איוב ל״ח, ז׳) הם ישראל שנמשלו לכוכבים ואז ירעו כל בני אלהים שם וזהו כוונת הבורא שברא כל הנמצאים בשביל התורה ובשביל ישראל כו׳ והיינו תוכן הכוונה של השם ברוך הוא לברוא את ישראל שיהא כל אחד מישראל משכן אל השם ברוך הוא כדכתיב (שמות כ״ה, ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר כו׳ ושכנתי בתוך בני ישראל היכל ה׳ היכל ה׳ המה (ירמיה ז׳, ד׳) והנה זאת אי אפשר להיות האדם משכן אל השם בעוד היצר הרע בתוך האדם כי קצר במצע מהשתרע (ישעיה כ״ח, כ׳) מהשתרר עליו שני ריעים לכן נאמר סור מרע שיבער האדם הרע מקרבו ואז יוכל להיות שהשם ברוך הוא הנקרא טוב ה׳ לכל להיות שוכן בתוך האדם וזהו אחר שיקיים סור מרע אז ועשה התקן שיהא טוב ה׳ בתוכך. וכלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומהו התשובה כי הנה האדם בהיותו בבטן אמו היה נר ה׳ דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ומלמדין אותו כל התורה כולה הוא מחמת שהיה אז משכן להשם ברוך הוא והוא הנר שעל ראשו ולאחר שיצא ממעי אמו לפתח חטאת רובץ ובא מלאך וסטרו על פיו ומשכתו בכדי שיהיה לו בחירה שיהא לו שכר ועונש וצריך האדם לעשות תשובה להשיב את השם אליו כבראשונה וזהו (דברים ל׳, ג׳) ושב ה׳ אלהיך את שבותך להשיב לא נאמר כי אם ושב היינו שלאחר התשובה ישוב השם ברוך הוא לשכון בתוך האדם והנה עיקר התשובה היא עזיבת החטא בלב שלם וחרטה כי מה שכתבו בספרים תעניתים לתקן חטא הוא מחמת שבלתי אפשרי הוא לעזוב באמת החטא ולהתחרט באמת כי אם אחר שיסגף את עצמו ואז נכנע לבבו הערל ויוכל לחרוט ולעזוב החטא באמת ושורש הדברים כי האדם נברא על פי דבר ה׳ והוא נקרא חקיקא על דרך גליף גליפא בטיהרא עילאה והנה האדם כאשר חטא נעשה מת כי מחמת החטא נסתלקה ממנו החיות השם ברוך הוא ואחר הווידוי דברים ע״פ:

אמנם הנה נודע מאמר רז״ל בראשית ברא וגו׳ בשביל התורה ובשביל ישראל וכו׳ והענין כי תכלית כוונת בריאת העולמות היה רק להטיב לברואיו כי השם יתברך לא היה צריך לברוא העולם בשביל עצמו כמו האדם שצריך לאיזה דבר שנמצא אם כי שהוא חסר אותו דבר כיון שהוא צריך לו אבל השם יתברך אינו כן כי הוא שלם בכל מיני השלימות ולא יפול עליו שום חסרון ח״ו עד שנאמר שהיה צריך לבריאת העולמות רק כוונת הבריאה היתה כי מטבע הטוב להטיב כמו שאמר הכתוב (תהלים קמ״ה, ט׳) טוב ה׳ לכל גו׳ ועל כן ברא העולמות לשיוכלו הבריות ליהנות מטובו ועיקר הטוב הוא מה שמתענגין ישראל בעשיית מצוותיו ובזה מתענגים על ה׳ ואז גם הוא מקבל תענוג מזה כמו שאמרו רז״ל ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים כמשל האב שמתענג בילד שעשועיו ובזה מבואר כוונת המשנה אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס דלכאורה הוא שפת יתר דמכלל שאמר אל תהיו וכו׳ ממילא נשמע דצריך להיות שלא על מנת לקבל פרס ולמה חזר ושנה בסיפא. אבל הענין הוא מכו שאמור שצריך להתענג בעשיית מצוות השם יתברך תענוג רוחני מעין עולם הבא וזה שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשין כו׳ כלומר שלא יהיה העבודה לקבל שכר אחר זה ולצפות לתשלום שכר עולם הבא מה שיהיה אחר כך אלא תיכף בעת עשיית המצוה יתעורר תענוג רוחני מלמעלה עליכם וזהו שלא על מנת כו׳ רצה לומר שלא יהיה על מנת דהיינו שיקבל אחר איזה טובה מזה אלא הטובה הוא העסק במצוה גופיה ותיכף שעוסק יתענג על ה׳:

ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה וגו' (ויקרא ז יח). פירש רש"י (ד"ה ואם) במחשב לאכלו בשלישי הכתוב מדבר, עיין שם. ויש להקשות למאי צריך לומר המקריב אותו לא יחשב לו, דהוא שפת יתר כיון דכתב כבר לא ירצה, אם כן הקרבן פסול וממילא לא עלה לבעלים לשם חובה, דמה אם שחט שלא לשמן סתמא, מצינו בריש זבחים (ב' ע"א) דאף אם הקרבן כשר, מכל מקום לא עלו לבעלים לשם חובה, מכל שכן היכי דהקרבן פסול. גם יש להפליא למה תצא זאת מלפני הכהנים עובדי ה' לשחוט את הזבח על מנת לאכלו ביום השלישי דייקא, דאטו ברשיעי עסקינן או מומר להכעיס ח"ו, הלא מסתמא הכהנים המה יראי ה', ואין בודקין מהמזבח ולמעלה (פסחים ג' ע"ב). והנ"ל בזה, דהנה כבר עמדו הקדמונים על ענין הקרבנות, דאם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכבר היה דברינו בזה למעלה (בפרשת ויקרא), דהעיקר הוא דעל ידי הקרבן ישים החוטא אל לבו ויחשוב בעצמו מה זה שבשביל שחטאתי אני, ישחט תמורתי בעל חי שלא חטאה ואין עול בכפה, ובודאי אין זה כי אם השתעבד הפחות להנכבד ממנו, כי על ידי זה הותר לי לשחוט הבעל חי תמורתי והיתה נפשה תחת נפשי, הנה מזה יבא החוטא ליקח קל וחומר בעצמו, ומה אם הבעל חי לנגד האדם אשר לא בראו ולא גמלו כל טוב כך, על אחת כמה וכמה איך ראוי להאדם להשתעבד ולהכנע להנכבד מלך מלכי המלכים הקב"ה שבראו והוציאו מאין ליש וגמלו כל טוב ואיננו מסיר השגחתו ממנו אף רגע, ומזה יבא לחשוב עם קונהו ולקרוע סגור לבו עלי חטאיו אשר עבר ופשעיו אשר גבר, ויתמרמר מאד ויתחרט וישוב בתשובה שלימה. ובזה פירשתי הפסוק (מיכה ו ו-ח) במה אקדם ה' איכף לאלקי מרום וגו'. דיש לדקדק דפתח בה' וסיים באלקי מרום. וגם מה ענין התואר אלקי מרום לכאן. ולדברינו הכי פירושו, במה שאקדם ה' דהיינו בקרבנות, ענינם וכונתי הוא דעל ידי זה איכף לאלקי מרום, דהיינו נגד רוממותו יתעלה כנ"ל, כי האקדמנו בעולות וגו', הלא כל זה אין די, (מיכה ו ז) והירצה ה' באלפי אלים וגו', אמנם עיקר רצונו הוא לבא על ידי זה לידי הכנעה ולידי מדות טובות, והיינו (מיכה ו ח) הגיד לך וגו' מה ה' דורש מעמך כי אם עשות חסד והצנע לכת וגו', שעל ידי הקרבן יבא לידי מדה זו, והבן. ונמצא לפי זה עיקר הקרבת הקרבן הוא, דעל ידי זה יתעורר האדם לחשוב עם נפשו איך שראוי לו להשתעבד למלך מלכי המלכים מקל וחומר השתעבדות הבהמה אליו. אבל אם אינו עושה החשבון הזה עם נפשו ואינו שב בתשובה, אזי הקרבן אינו כלום והירצה ה' באילים, ורחמיו על כל מעשיו כתוב (תהלים קמה ט), והנה כי כן קרבן כזה אינו עולה לרצון, וממילא אין להכהנים לאכלו, כי הכהנים אוכלים בזמן שהבעלים מתכפרים ולא בזמן שאין הבעלים מתכפרים בו (פסחים נ"ט ע"ב). אמנם זה דבר התלוי במחשבת הבעלים המקריבים, ואיך יודע להכהן המקריב אותו אם הבעלים חשבו לנפשם כנ"ל, ואם עשו תשובה להכשיר הקרבן אם לאו, והנה לבי אומר לי וברור בעיני דזה היו סיבה מאת ה' החוקר לב ובוחן כליות, דבאם הבעלים לא שמו אל לבם ככל הנ"ל ולא שבו בתשובה כראוי, אז בעל כרחו של הכהן נזרקה במחשבתו בעת הקרבה לחשב לאכול הקרבן ביום השלישי, לגלות דהקרבן פסול ואינו ראוי להקרבה והכהנים לא יאכלוהו. וזה שאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי, כפירוש רש"י שמחשב לאכלו ביום השלישי לא ירצה, ושלא תקשה איך יצוייר מחשבה פגולה כזו בכהני ה', על זה אמר המקריב אותו, ר"ל הבעלים לא יחשב לו, כלומר לא עשה החשבון השתעבדות הפחות להנכבד מבהמה לו, וקל וחומר ממנו למלך מלכי המלכים, לכך פיגול יהיה כי מה' היתה נסיבה לשום זה במחשבת הכהנים, למען לא יאכלוהו ולמזבח לא יעלה כאמור, והבן. ועל פי האמור דעיקר הקרבן הוא כדי שיתעורר בתשובה על ידי חשבון השתעבד הפחות לנכבד, פירשתי אמרם (ברכות נ"ה.) שלחנו של אדם דומה למזבח. דר"ל דגם על ידי ששוחט בהמות ועופות למאכלו, על כרחך מטעם השתעבד הפחות להנכבד, אם כן גם מזה יקח קל וחומר הנ"ל לעצמו להשתעבד לרוממות הבורא יתעלה. ובזה פירשתי (ישעיה (נא יב) נ"א י"ב) מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך וגו'. דהנה ידוע דיש שני בחינת יראה, יראת העונש והיא נקרא יראה תתאה, כי ירא רק את עצמו שלא יענש וימות ח"ו, ולמעלה מזה יראת רוממותו יתעלה הנקרא יראה עילאה שלא מחמת העונש כלל, רק משאיתו והדר גאונו ית' בחינת השתעבד הפחות להנכבד. וזה שאמר מי את (לשון הגדלה), כלומר הלא אתה זרע אברהם יצחק ויעקב, ותראי רק מחמת שאנוש ימות היינו יראת העונש, הלא בערכך ראוי לך להבן ולקחת מוסר השכל מבן אדם חציר ינתן, ר"ל שהיה מהראוי שיאכל חצר ועשב השדה, ומדוע זה הותר לו בעל חי למאכלו (עיין), ועל כרחך מטעם השתעבד הפחות להנכבד אף גם שלא עשאו ולא בראו, ואיך תשכח ה' עושך וגו', ודאי מהראוי להשתעבד לנגדו יתעלה וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, והבן.