חסידות על תהילים קמו:י

ויהי מקץ וגו' (בראשית מא א). במדרש (ב"ר פ"ט א') ויהי מקץ שנתים, קץ שם לחשך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעם קץ שם לחשך, שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, דכתיב (איוב כח ג) אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם. דבר אחר קץ שם לחשך, זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום, עד כאן. ואומר דרשוני וחיו דאין לו ביאור. וגם מה שייכות לפירוש הראשון עם הפסוק ויהי מקץ. והנ"ל בזה על פי מ"ש בפרשת פנחס על הפסוק (ישעיה סג ד) כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ושורש הדברים כי אין ישראל נגאלין אלא בתשובה (סנהדרין צ"ז ע"א), והנה בעתו היא העת שהשי"ת יודע שישובו כולם, כי הכל צפוי והרשות נתונה (אבות פ"ג מט"ו), והידיעה אינו מכריח, ולכך קץ הד' מכל עין נסתר, כי אם היה נגלה לנביא, כבר היה התשובה בהכרח וההכרח לא ישובח, ולא היה התשובה ההיא גורם הגאולה, רק הצדיקים שבלבא תלין יכולין לידע, כמ"ש במדרש (קה"ר פ"י י"ד) כתבתי עליך שחכם אתה ואתה מבקש לכנס לארץ. וכבר נודע (זוהר ח"א כ"א ע"ב) כי יעקב ומשה כחדא אזלין, ועל כן השיג יעקב וידע זמן הקץ, והיינו דכתיב (פרשת ויחי, בראשית מט א) ויאמר האספו ואגידה לכם, ואמרו רז"ל (פסחים דף נ"ו ע"א) בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. והנה לכאורה יפלא אם כן איך אמר ואגידה כיון שלא הגיד, והלא כתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, (וכבר עמד על זה בנזר הקודש). ולפי מ"ש י"ל דבאמת גילה להן, אלא שלולי שנסתלקה ממנו שכינה לא היה יכול לגלות, כי השכינה היה מדברת מתוך גרונו דיעקב ומשה כחדא אזלין, ואם כן היה הדבור מכריח, והקב"ה בקש למלאות רצונו כדכתיב (תהלים קמה יט) רצון יראיו יעשה, ועל כן נסתלקה ממנו השכינה שדבורו לא יהיה מכריח, ואז גילה להן הקץ, והבן. ועם זה יובן מ"ש רז"ל (שם בפסחים) אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי, אמרו שמע ישראל וכו' (דברים ו ד), מיד ענה אותו הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דידוע דה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח), היינו לעתיד כי אז ונגלה כבוד ה' (ישעיה מ ה), והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט), ועל אז נאמר (תהלים קמו י) ימלוך ה' לעולם וכו', ה' ימלוך לעולם ועד, כי שוב לא יפסק ולא יוסיף עוד להגלותך (איכה ד כב), ויהיה מלכותיה מלכות עלם וגו'. ועל פי זה מבואר, כי מעיקרא היה יעקב סבור שיש ח"ו פסול בבניו ולכך נסתלקה ממנו השכינה, אבל כשאמרו לו ח"ו כשם שאין בלבך אלא אחד וכו', ונתוודע לו כי מטתו שלמה וכולם צדיקים, אז ידע והבין האמת דלכך נסתלקה ממנו השכינה, כדי שעל ידי דבורו לא יהיה הכרח, ואם כן יפעל התשובה שיתגלה מלכותו לעד ולנצח נצחים, לזה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ר"ל דלכך נסתלקה, והבן. ועל פי זה נ"ל לבאר המדרש הנ"ל, דהמדרש מפרש לקרא דקץ שם לחשך בתרין אנפין ובקנה אחד עולין, דהיינו פירוש א' קץ שם לחשך של גלות, שהעולם כולו בחשך ולא נגלה כבוד ה', ויש קץ ידוע לו ית' שיתגלה כבודו במהרה בימינו. פירוש הב' קץ שם לחשך, דר"ל קץ הימין שם לחשך וסתר שאינו נגלה לשום בריה, כענין שנאמר (תהלים יח יב) ישת חשך סתרו כמו שפירשתי והבן. ובקנה אחד עולים דמשום זה הקץ שם לחשך וסתר, משום שהקץ הידוע הוא תולה בתשובה גמורה שיסתלק היצר הרע מכל וכל בבחירתינו, ואלמלי היה נגלה, היה מוכרח ולא היה גורם הגאולה. והן הן דברי המדרש כתיב קץ שם לחשך זמן נתן לעולם וכו', דהיינו הפירוש הראשון שכתבתי, ואמר עוד מ"ט קץ שם לחשך, דהיינו כפירוש הב' ובקנה אחד עולין, דהיינו מ"ט הקץ הוא מכוסה ונסתר, על זה מתרץ משום שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, וכשנסתלק יצר הרע על ידי תשובה גמורה אז יסתלק החשך, ואם כן הכל תלוי בתשובה וצריך להיות בחיריי, ואם היה נגלה היה מוכרח וכמוה כאין הוא. ולכך סמך המדרש הנ"ל על הפסוק ויהי מקץ שנתים ימים, דהא קשה איך נימא דקץ הימין הוא מכוסה ונעלם, הא הוא מפורש ונגלה דכתיב (תהלים צ טו) שמחנו כימות עניתנו, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) דשית אלפי שני הוי עלמא, ואם כן כמה שנים שנחרב הבית והתחיל הגלות קודם כלות שית אלפי שנים הנ"ל, על כרחך צריך לומר החצי בגלות לא פחות ולא יותר, והבן. אך כבר עמדו על זה הא עינינו רואות שאין כל כך שנים עד כלות אלף הששי כמו מזמן הגלות ועד עכשיו ואף לא השליש. ותירצו שיתארך ויתפשט הגלגל והזמן כמו המקום, שנאמר (ישעיה נד ב) הרחיבי מקום אהלך, ולפי זה שוב אינו ידוע כלל כמה יתארכו הימים אחר ביאת המשיח. והנה במגלה עמוקות פירש ויהי מקץ שנתים ימים, דהוא רמז להגאולה דאחר הקץ יהיו שנתים ימים, ר"ל דיתארכו הימים ויהיה יום כמו שנה, ואם כן מיושב הכל בס"ד, ומדוקדק לפי זה מקץ ולא כל הקץ, דהיינו כל ימות המשיח, והבן. ועל דרך זה יבואר גם כן דבר אחר זמן ניתן ליוסף וכו', נתכוון לפירוש השני של מגלה עמוקות שפירש ויהי מקץ שנתים ימים, לפי שיוסף נענש שהיה במשמר שנתים, משום ימים, שבטחונו היה שאחר שני ימים יצא מבית האסורים על ידי שר המשקים, על כן נגד ב' ימים ניתן לו להיות עוד ב' שנים יום לשנה, עיין שם בארוכה. ומצורף לזה מ"ש האלשיך דעשר שנים היה ראוי להיות בבית הסוהר נגד י' טיפין, והרי ישב י"ב שנה, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד.

והנה נ"ל לפרש כל הקפיטיל תהלים קמ"ו על תיקון עון הברית בהוצאת ז"ל ר"ל על ידי הרהורים רעים. והוא בהקדים מה שידוע שעל ידי כל טפה שיוצאת ח"ו לבטלה, אזי נעשקת הנשמה מלמעלה שהיתה ראויה לבוא בזה הטפה בידי הקליפות אכזרים בר מינן, ומכל אותן הטיפות נתהוו רוחין ושדין ר"ל, ובפטירת אותו האיש הם הם המצערים אותו באומרם כי אתה אבינו, וגם הנשמה שהיתה ראויה לבוא בקדושה באותו טפה, אזי הוא עשוקה בידי זרים, והשי"ת ב"ה החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח שולח החיות אל הנשמה לתוך עמקי הקליפות, ועל ידי זה יש להם חיות ולכך הם רודפים להחטיא את האדם, ועל זה ידוו כל הדוים שגורם לנשמות קדושות ולהשפעה העליונה להתלבש בלבוש שק, עד יערה עלינו רוח ממרום לשוב בתשובה שלימה לפניו ולהוציא בלעם מפיהם, אז יהיו כלם פגרים מתים ויבולע המות לנצח כידוע כל זה, אזי יהיה ה' למלך על כל הארץ ומלכותו בכל משלה, כי כל זמן שהקליפות בעולם כביכול אין מלכותו באתגליא, והוא גלות השכינה בעוה"ר כידוע למשכילים. עוד נקדים מה שאמר דוד (תהלים קיח ח) טוב לחסות בי"י מבטוח באדם (תהלים קיח ט) טוב לחסות בי"י מבטוח בנדיבים, ופירש בכתבי קדש טעם הכפל הוא, כי זה ידוע שיש קליפות שיש להם אחיזה כביכול מצד ימין משורש ישמעאל בן אברהם איש חסד, ויש משמאל מצד עשו הרשע בן יצחק אבינו מדת הגבורה. והנה הקליפות שמצד ימין הם נקראים נדיבים לערך שמצד שמאל, על כן אמר הפסוק אף בנדיבים אל תבטחו רק בהשי"ת לבדו. והנה זה ידוע דמהקליפות שמצד ימין באים כל אהבות רעות ותאוות חיצוניות, כידוע מדת ישמעאל הוא הניאוף, ומשמאל הכעס והכבוד והאכזריות משורש רציחת עשו כידוע. ועתה נתחיל לפרש כיד השם הטובה עלינו, (תהלים קמו א) הלל"י נפש"י א"ת י"י, (ר"ל כי בעוה"ר על ידי עון זה במה שהוא אינו נותן שפעו אל בת זוגו רק אל החיצונים, גורם כביכול להפריד היחוד שלמעלה, א"ת הוא מדת מלכות שנקראת א"ת מי"י, על כן אמר הללי נפשי את י"י ליחד הדודים), (תהלים קמו ב) אהלל"ה י"י בחי"י (ידוע דהטפה יוצא על ידי ח"י חוליות השדרא, על כן לתקן החטא אמר אהללה ה' בחיי, בח"י חוליות שלי עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. גם אהללה בח"י ניענועין דלולב בח"י ברכות שמונה עשרה, עיין בתיקוני זוהר (תיקו"ז יח ל"ז ע"א) כ"ז לתקן החטא), אזמר"ה לאלק"י בעוד"י (ר"ל בנעורי בעוד אני בכוחי, מה שאין כן בשגם שיבה זרקה בו וחסרי' לגנבי' וכו'. או יאמר אזמר"ה לאלק"י בעוד"י, אכרית הדינים בעוד אני בכוחי לסגף את עצמי בסיגופים ותעניות כידוע), (תהלים קמו ג) א"ל תבטח"ו בנדיבי"ם (ר"ל באותן הקליפות שמצד ימין שהם גומרין לך התאוות ונקראים נדיבים כדלעיל), בב"ן אד"ם שאי"ן ל"ו תשוע"ה, (ר"ל אל תשער בדעתך אם אותן הקליפות הנבראים מטפות הנעשקות הם מחזיקים אותי לאב, אזי בודאי לא יצערו ויענשו אותי אחרי מותי כי חייבים בכבודי ככבוד הבן אל האב, זאת הסברא הוא שקר כי כל נברא יצטרך למזון לחיותו שלא יתקיים בלי זה, ואפילו מלאכים צריכים למזון רוחני, ואם כן גם אותן הנבראים מצערים אותו לקבל חיות ממנו אחר שהוא בוראם ומחויב לזונם, ואין להם תשועה אחרת לפרנסתם. וזה יאמר אל תבטחו בב"ן אד"ם, ר"ל שהוא המשחית הוא בנך, שאין לו תשועה אחרת למזונותיו רק ממך, ועל כן מצער ומעניש אותך. והנה בעודו בחיים חיותו הם הם המפילים במחשבתו מחשבות רעות והרהורים רעים, וכל מחשבה הוא באותיות אזי בעוה"ר לוקחים הקליפות אותן האותיות הקדושים שנצטרפו במחשבתו בהרהור רע, ועל ידי זה יש להם חיות, מה שאין כן אחר מותו) (תהלים קמו ד) תצ"א רוח"ו ישו"ב לאדמת"ו ביו"ם ההו"א אבד"ו עשתנותי"ו (ר"ל מחשבותיו, אזי רצים אליו בחמת כוחם לפרנסם ולזונם. או יאמר כשרואה אדם שיצרו מתגבר עליו, אזי יזכור לו יום המיתה (עיין ברכות ה' ע"א) אזי תיכף יסורו ממנו המחשבות, וזה שישים בדעתו האיך אשר תצ"א רוח"ו ישו"ב לאדמת"ו, אזי תיכף ביו"ם ההו"א אבד"ו עשתנותי"ו), (תהלים קמו ה) אשר"י שא"ל יעק"ב בעזר"ו, (ר"ל כי יעקב היה בן פ"ד שנה ולא ראה טפת קרי. והנה השי"ת הבטיח ליעקב בהליכתו לבית לבן ששם עבד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב יג), הבטיח לו שישמרהו שלא יזיק לו לבן שהוא מצד הקליפה הגדולה להחטיא אותו, רק אדרבה הוא הוציא את בלעו מפיו, דהיינו הניצוצי קודש שהיו נשקעים בעמקי קליפה לבן הארמי, כידוע כל זה להתבונן. ובזה הראה יעקב אבינו כי בכל מלכותו משלה ולית אתר פנוי מיניה, וזה שהיה מיראה לעשו עם לבן גרתי, שהוא הקליפה היותר קשה והוצאתי את בלעו מפיו. וזה שאמרו רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו (בראשית לא יד), ר"ל כבר הוצאת כל הניצוצי קודש. וז"ש בכאן המשורר אשרי מי שאל יעקב בעזרו) שבר"ו ע"ל י"י אלהי"ו, (ר"ל כמו שיעקב בטח בהליכתו לבין הקליפה שהשם ישמרהו והראה לכל כי מלכותו בכל משלה, וז"ש בכאן) (תהלים קמו ו) עוש"ה שמי"ם ואר"ץ א"ת הי"ם וא"ת כ"ל אש"ר ב"ם, (אחר כך חזר המשורר לענין ראשון ואמר, אם יאמר איש מה זה היה שזה החטא יהיה כל כך גדול, וגודל עונשו מי יוכל שאת, על כן אמר להיות כי השי"ת הוא הבורא שמים וארץ וימים ואת כל אשר בהם, הוא) השומ"ר אמ"ת לעול"ם, (הוא הייחוד השלם אמ"ת עם לעול"ם, על כן) (תהלים קמו ז) עש"ה משפ"ט לעשוקי"ם, (ר"ל להנשמות הקדושות הנעשקות בידי הקליפות), נות"ן לח"ם לרעבי"ם (ר"ל כביכול מוכרח השפע הקדושה להתלבש בלבוש שק להשפיע אל החיצונים, כדי ליתן לחם לרעבים הם הנשמות הנ"ל כמ"ש לעיל, ועל כן מוכרח אותו החוטא לקבל עונשו או ביסורין בעולם (הבא)[הזה] בתעניות וסיגופין, או בעונשי גיהנם וחיבוט הקבר בעולם (הזה)[הבא], כדי שעל ידי זה) י"י מתי"ר אסורי"ם (הם הנשמות הנ"ל, וכן) (תהלים קמו ח) י"י זוק"ף כפופי"ם (ר"ל שהיו כפופים בידי הקליפה, ואחר כך כשעולין משם) י"י אוה"ב צדיקי"ם, (ואם יאמר האומר מי יודע אם תהני תשובתי להעלות את הנשמות הנ"ל להיותן כבתחילה, הואיל שגרמתי שהיו נשקעים בעמקי הקליפות, ובאפשר נדבק בהם ח"ו איזה שמץ חלאה, ואי אפשר שיעלו מעלה מעלה כבתחילה שהיו חצובות מכסא הכבוד. לזה יאמר אל תחוש לזה, כי) (תהלים קמו ט) י"י שומ"ר א"ת גרי"ם, (ר"ל בהיותן גרים בארץ לא להם ומי יתן טהור מטמא ח"ו), יתו"ם ואלמנ"ה יעוד"ד ודר"ך רשעי"ם יעו"ת, (ידוע בזמן שנפרד היחוד העליון ח"ו, אזי נקראים המדות בשם יתו"ם ואלמנ"ה כידוע, ואין רצוני להרחיב הדבור והמשכיל יבין וידום, לזה אף על פי כן השי"ת יעודד אותם לצורך קיום העולמות אפילו בשעת הפגם, ודרך רשעים יעות, ר"ל והשפע הולכת דרך רשעים והם הקליפות בדרך מעוקם, וכשיתוקן החטא הנ"ל מכל וכל, אזי) (תהלים קמו י) ימלוך י"י לעול"ם וכו' (וימלא כבוד י"י את כל הארץ אמר ואמן, כן יאמר השם). (עד כאן מועתק מן ספר קהלת יעקב בהשמטות לאגרא דכלה):

ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו, יח). ודוד אמר (תהלים קמו, י) ימלוך ה', ברישא ימלוך ואחר כך השם הוי"ה ברוך הוא. דהנה איתא בזוהר הקדוש על פסוק (שם קלב, ט) כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו עיין שם בזוהר הקדוש לויך ירננו כו', דוד בדיחא דמלכא הוה אמר כו' עיין שם. ובאמת יש להבין לקושטא דמלתא למה אמר דוד להיפך. והנראה, שדוד המלך רמז בזה לדבר גדול, כי הנה אדם אשר כל ימיו בעוני ובצער שמדת הדין שורה עליו וכשהוא מזמר להבורא יתברך ואינו משגיח על צערו זה הוא חידוש אבל אדם שכל ימיו הוא בטוב ומדת החסד שורה עליו כשהוא מזמר להבורא יתברך אין זה חידוש. והנה יש עוד בחינה אחרת, שאף על פי שהוא בטוב הוא חידוש מה שמזמר, דהיינו שמודה על החסד שאינו משמח עצמו בהטובה מחמת הטובה והחסד שיש לו לעצמו רק עיקר השמחה שלו אשר משמח עצמו, כי הבורא יתברך יש לו נחת רוח כמשל אב עיקר הטוב והשמחה שלו בהטובה של הבן. וזה הוא עיקר השמחה של האב כן כביכו"ל בהבורא יתברך יש לו שמחה כביכו"ל, ונמצא הוא אינו משמח עצמו בהטובה וחסד מחמת עצמו רק מחמת שמחת הבורא יתברך. וזה הוא הבחינה גדולה שבכולם שאינו משגיח כלל על עצמו רק על הבורא ברוך הוא: