אגרא דכלה
נביא מקרבך מאחיך כמוני וכו' (דברים יח טו). הנה כפי הכלל שבידינו שהתורה נצחיות, הרי זה כמה חלפו שנים והלכו דורות ואין חזון נפרץ, ובמה יתקיים בדורותינו תורת אמת הלזו. וגם יש לדקדק תיבת מקרב"ך דמיותר. והנראה דהאנשים ההולכים בדביקות קונם וצורם, הנה דבר י"י בפיהם אמת וחכמתם עדיפא מנבואה (ב"ב י"ב ע"א), ובעת שמדבקים עצמם בקונם, הנה פיהם יהגה על פי התורה מילין לצד עילאה, ובעינינו ראינו צדיקים כאלה אשר הם עצמם כמעט הם בביטול הרגשותיהם, ואינם זוכרים אחר כך מה שהופיע להם השם במענה פיהם על איזה פסוק שבתורה דרכי השי"ת. והנה הנלבב השומע לצדיק כזה שמדבר דברי תורה, מחויב להטות אוזן לכל תיבה ותיבה ששומע, כי בודאי ישמע עצות לנפשו, כי בהצדיק הנדבק בקונו מתלבש בו אור השופע מאין סוף ב"ה לאמור דבריו בתורתו ית' מה שנוגע לכל נפש השומע, והנה הוא דבר נבדק בנסיונות למשכילים, לא יכחיש אותן זולת תועי רוח וחסירי מדע, וגם הצדיק בעצמו המסתפק באיזה דבר, יוכל להתבונן על פי התורה אשר יורוהו הש"י. וזה ירמוז בדברי תורתינו בכל עת נביא מקרבך, לשון ניב שפתים (ישעיה נז יט), דהיינו דיבור מקרבך מתוכיותך ופנימיותך, מאחי"ך מדביקות שלך (מלשון מאחי"ן), יקום לך וכו' אליו תשמעון וכלול בזה האנשים השומעים יטו אזן לשמוע ולקיים, וכן הצדיק בעצמו יטה אוזן לדבריו, שלא יהיה כעובר על נביאותו. והנביא אשר יזיד לדבר דבר וכו' (דברים יח כ), ר"ל שאמר על פי הקדמת שוא וכיוצא, וגם יכלול המתלבש בחלוק שאינו שלו והוא מבני גונבי עלי, וגם יכלול אותן שהם מבני החונף, ועושין תנועות כמו הצדיקים ולבם בל עמם, ופוערים פיהם לגלות פנים בתורה כאלו רוח י"י דיבר בם והם רחוקים מקוטב האמת, ואשר ידבר בשם אלקים אחרים, דהיינו להתגאות ולהתפאר שהוא כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד' ע"), אזי הש"י ירחם עליו כי צריך הוא לתשובה. (דברים יח כא) וכי תאמר בלבבך איכה נדע וכו', (דברים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהיה הדבר ולא יבוא, ר"ל לדעתי שהמבחן הוא אם רואים שהאיש ההוא רגיל בהזכרת שם שמים, (אפילו באיזה לשון מהלשונות שהוא עון פלילי ובכלל עון לא תשא), ואינו משים מורא שמים לנגד עיניו שאסור להזכיר שם שמים אם לא במקום הראוי המצטרך, אבל כשאפשר לכנות את שמו ית' בפני העם לומר בור"א או הש"ם יתברך, והוא מזכיר את השם (אפילו באחד מהלשונות שקורין את הש"י), בודאי זה אינו מכלל היראים את הש"י. וזה יאמר המובחן הוא אשר ידבר הנביא בשם י"י, דהיינו שמזכיר שמו ית' ולא יהי"ה הדב"ר ולא יבו"א, שאין הויה ומבוא לדיבור הזה להזכיר שמו ית', כי אפשר לו לומר הענין הנרצה מבלי הזכרת הש"י, הוא הדבר אשר לא דברו י"י, כי אלו היה דבר הש"י מלובש בו, היה מוראו עליו שלא להזכיר שמו הנכבד, זה מה שנ"ל ולא קבלתי המבחן הזה מרבותי, רק זאת היא לי למשמרת כי אני מזהיר מאד בכל עת ליודעי ומכירי בנידון, והש"י הופיע במחשבתי זה הפרט המבחין בתורתו ית', ציינתי למשמרת ומי שלבו שלם בדבר יבחין בדעתו, כי אין דעתי דעת קטן מכרעת בדבר שלא קבלתי מרבותי הבחינה הלזו, אבל יהיה איך שיהיה האיסור הזה גדול עד מאוד, שלא להזכיר שם שמים בשום לשון המורגל, אם לא המצטרך על פי הכרח לתורה ולעבודה, וגם זה בישוב הדעת לא דרך ארעי, וכל מי שיש לו עינים לראות יבין הדבר לאשורו, ויירא ויפחד לנפשו, והש"י ישים בלבינו אהבתו ויראתו ולעשות רצונו:
אגרא דכלה
וכי תאמר איכה נדע את הדבר אשר לא דברו י"י (דברים יח כא), אשר ידבר הנביא בשם י"י ולא יהיה הדבר וכו' (דברים יח כב). עיין פירושו ברש"י (דבריו לקוחים מדברי חז"ל (ספרי יח סח)), שזהו דוקא כאשר מתנבא לטובה ולא יהיה הדבר בזאת יבחן הנביא, מה שאין כן כאשר מתנבא לרעה, אין מבחן כאשר לא יהיה הדבר. והנה בפסוק סתם נאמר. ונ"ל דהנה אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה רק על הטובה, כענין שאמרו (ב"ר פ"ג ו') ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א ה), ולחשך קרא אלקים לילה לא כתיב כאן, מלמד שאין הקב"ה מייחד שמו על וכו'. וז"ש אשר ידבר הנביא בשם י"י, היינו כאשר ידבר דבר אשר יצורף בדיבור כזה שם י"י, היינו שמתנבא לטובה ולא יהיה הדבר, הוא המבחן, נ"ל: