ליקוטי מוהר"ן
הַמַּחֲלֹקֶת מַגְבִּיהַּ וּמֵרִים אֶת הָאָדָם, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ׳:י״ט),
בני יששכר
וכן הוא הענין בט"ו בשבט שעושין אותו יום טוב והוא ר"ה לאילנות (הנה הוא ג"כ ארבעים יום קודם כ"ה ניסן) נרמז כי האדם עץ השדה וכבר דעת פלוגתת ר"א ור"י. ר"א ס"ל בתשרי נברא העולם ור"י ס"ל בניסן (ותרווייהו קשוט לדברי מרן האריז"ל זה במעשה וזה במחשבה) והנה אנן פסקינן כר"א במנין שנות העולם ואנחנו אומרים בר"ה זה היום תחלת מעשיך. ולכאורה למה נצא מן הכלל המסור בידינו. ר"א ור"י הלכה כר"י ובפרט דר"א שמותי הוא ולדרכינו יונח. דהנה אבותינו ראו שמן השמים נתהווה יום שהותרו השבטים להתחתן זה בזה. וכן יום שהותר שבט בנימין. הכל נתהווה ואירע בט"ו באב. ולא בט"ו בשבט מזה היה להם הוכחה דמן השמים מסכימים לפסוק בזה הלכה כר"א (הגם דתרווייהו קשוט וכמש"ל ואעפי"כ גם בט"ו בשבט (שעולה השרוף באילנות) קבעוהו לקצת שמחת יו"ט וקבעוהו ר"ה לאילנות כיון דגם דברי ר"י אמיתיים הבן):
ישמח משה
והנ"ל בזה, דהנה כבר פירשתי על הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, על פי המבואר באורח חיים (סימן ויו סעיף א') (או"ח סי' ו' ס"א) בהג"ה ומפליא לעשות, שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, ושם במגן אברהם ס"ק ד' בשם הכוונות, שהנשמה נהנית מרוחנית המאכיל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, עכ"ל. והנה מבואר דבכל דבר ודבר יש בו כח קדושה אשר משתלשל מגבוה על גבוה המקיימו, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר י' ו') אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וק"ל. ועל פי זה פירש האר"י ז"ל הפי' (דברים ח ג) לא על הלחם לבדו יהיה האדם, ר"ל כי לא על גשמיותו הנראה לפנינו שהוא הלחם לבדו יחיה האדם, היינו הנשמה, (כי הגוף נקרא בשר אדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא יסך), כי על כל מוצא פי ה', היינו המזל המכה אותו, והוא הכח הקדושה שבו המקיימו יחיה האדם, עד כאן דברי פה קדוש. והנה ידוע דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים כדי שיוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה את דבר הנאכל ממדרגה למדרגה, וכשם שהוא צריך למאכל כך המאכל צריך לו שיתוקן, אבל רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ואין להם הנשמה הקדושה כי אינם אוכלים לשם שמים רק למלאות בטנם, ואינם מקיימין את נפשם לכך קרוים מתים כנ"ל. ונחזור לענינו דעיקר אכילת צדיק הוא להשביע את נפשו דייקא, היינו הנשמה הקדושה שמושבה ומשכנה במוח, ולכן אינו מאבד ומחסר את דבר הנאכל, רק אדרבא מעליהו ומקיימו במדריגה יותר מעולה. אבל הרשעים שאינם מקיימין באכילה את הנשמה השוכנת במוח, רק המה ירדו חדרי בטן מלי כריסי זני בישא, והוא מאבד ומחסר את הדבר הנאכל. ועל פי זה יבואר הכתוב הנ"ל, צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ואם כן אינו מחסר ומאבד המאכל, ובטן רשעים תחסר, היינו שמחסר ומאבד את המאכל, ר"ל בטנם תחסר הנאכל כנ"ל, (אחר אמרי פירש זה מצאתי בשם האר"י ז"ל שמפרש לרישא דקרא צדיק אוכל לשובע נפשו כמו שפירשתי והנאנו, ובסיפא דקרא הניח לי מקום). ונחזור לענינינו, דכזה הוא תמיד פעולת הצדיקים באכילתם להעלות אל הקדושה, וכמו שפירש בספר הקנה על מה שאמרו רז"ל (שבת ק"מ ע"ב) מאן דאפשר ליה לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים, הרי זה עובר בבל תשחית (דברים כ יט). ופירש הוא ז"ל, דכל מה שגס ועב יותר בנאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומרית וקשה להעלותם, וכל מה שהוא מאכל דק ביותר, הניצוצות שבו מגולים יותר והוא בנקל להוציאם. ועל פי זה יתבאר מאן דאפשר ליה למיכל פת דשערי, והיינו שהוא בקי בסודות ואומן באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים, אזי עובר בבל תשחית אם אוכל פת חטים, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, אבל הוא באתרא דליעול חטים ליעול שעורים שאין אחר יכול להוציאו, ובמקום שאין אנשים ישתדל להיות איש. ומסיק הש"ס ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע, עד כאן דבריו דברי פה קדוש רק בשינוי לשון. ולפי זה בא וראה עד היכן אכילתם של צדיקים, כי עיקר אכילתם הוא בשביל התיקון, וכזה היה אכילת המלאכים שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה, אף שאין פעולה זאת שייך להם רק להצדיקים שוכני מטה, מכל מקום כיון שהיו בזה העולם, פעלו פעולת הצדיקים השוכנים פה, (והיינו דקאמר נראו כמו שאכלו ושתו), והיינו עלית לקרתא הלוך בנמוסיה, והוא פירוש נכון מאד למבין בס"ד.