Chasidut על איכה 3:38

ויאמר ד' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו.
בזוה"ק פרשה זו (פח.) רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. הענין שעשה הזוה"ק פתיחה לסדרה הזאת מזה הפסוק. כי טובך מורה, במקום שהטובה הוא רק בעומק ולא ניכר על הלבוש החיצון, ורק שבעומק הוא טובה. וכענין שאיתא בזוה"ק (הקדמה ג.) על אות טי"ת דהא טוביה גניז בגוה, והיינו שרק גניז בה טובה אבל אינו ניכר על הלבוש החיצון. ורק טובך מורה, שכ"כ טובה נמצא עד שגם על הלבוש החיצון ניכר הטובה, שכל אחד ואחד מכיר הטובה של זה הדבר. וזה ביאור הכתוב מה רב טובך אשר צפנתך ליראיך. שאדם העובד ד' מכיר הטובה בכל דבר מפורש, כי מצד השי"ת אין שום רע ח"ו, כי השי"ת רצונו רק להטיב. וכענין שאיתא במדרש (תנחומא תזריע) על הפסוק לא יגורך רע, אין הרע יורד מן השמים, וכן כתיב (איכה ג׳:ל״ח) מפי העליון לא תצא הרעות. וכל מה שנמצא רע בעולם הוא הכל מצד האדם. אבל יראי ועובדי ד', מראה להם השי"ת בכל דבר איך שרצונו רק להטיב. וזה ענין הפתיחה על זאת הסדרה, כי כל זה מרומז בהסדרה הזאת. כי ענין טומאת מת ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה בספרו הק' (מי השלוח) אשר הנוגע במת משיג תרעומות על השי"ת. כי התרעומת היותר גדול בעוה"ז הוא על ההעדר הנמצא בעולם. ובאמת מצד השי"ת אין שום העדר והפסק כלל, כי כמו שהשי"ת חי וקיים כן מאמרו ית' חי וקיים. ומאחר שהאדם נברא במאמרו ית' לא יתכן שיופסק מאמרו ית' ח"ו. וכל ההעדר הוא רק מסטרא דילן, ומי שמכיר אור השי"ת רואה זאת מפורש שאין שום העדר אצל השי"ת. ומאחר שאדם נברא במאמרו ית' לא יתכן אצלו ג"כ שום העדר, ורק בתפיסת זה העולם נדמה שאצל המת נפסק ונעדר אורו ית', וזה מורה מאמר (ספרי) על הפסוק אשר בידו נפש כל חי, אלו נפשות החיים הנתונים בידו של הקב"ה, ורוח כל בשר איש אלו נפשות המתים הנתונים באוצר. ובאמת איך שייך זה החילוק אצל השי"ת, בשלמא אצל בשר ודם שייך שפיר זה החילוק, שמה שנצרך לו תמיד ומשתמש בו בכל עת זה תופס בידו, ומה שנצרך לו רק לפעמים זה נותן באוצר, אבל אצל השי"ת אין שייך זה החילוק. אבל כל זה מורה מצד תפיסת אדם, במקום שאדם מכיר המשא ומתן ועסק שיש לו עם השי"ת, זה נקרא שנתון בידו של הקב"ה. ונפשות המתים, שאינו מכיר העסק והמשא ומתן שיש להם עם השי"ת, זה נקרא נתון באוצר. כל זה מורה שרק מצד תפיסתינו נדמה שבמת נפסק ח"ו אורו ית', כי לעת התחיה יראה השי"ת לכל אחד ואחד שלא היה שום העדר והפסק אור אצלו, כי איתא בש"ס (סנהדרין צ"א:) שבעת התחיה יעמדו במומן ומתרפאין שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה, וביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שלעתיד יכיר עצמו כל אחד ואחד, היינו שיכיר שמזה הסבלנות שסבל בעוה"ז בעבור כבודו ית', מזה השיג התחיה, וזה מורה יעמדו במומן ויתרפאו. נמצא שכל אחד יכיר שלא היה שום העדר אור אצלו מאחר שיראה ההתקשרות שיש לו מחיי עוה"ז לחיי העוה"ב, וזה מורה מה שנצטוו הכהנים על טומאת מת. כי כהן שמכיר השגחת השי"ת אסור למצוא אצלו שום תרעומות על הנהגת השי"ת, והוא יאיר הכרה הזאת לתוך לבות בני ישראל, שבאמת לאמיתו אין שום העדר אור ח"ו ורק כל דבר ודבר מלא מאורו ית':

ראה אנכי נותן לפניכם וכו' (דברים יא כו). כל הרואה ישתומם התחיל בלשון יחיד רא"ה, ומסיים לפניכם לשון רבים. וגם כן לפניכ"ם לא יצדק, כי חלילה שיאמר הש"י שההיפוך של הברכות יהיו שייכים לפני ישראל, ובפרט באומרו נות"ן, וידוע כי מאתו לא תצא וכו' (איכה ג לח). ואחשבה לדעת דהנה ידוע טבע וסגולת המצות להשפיע טובה לכל העולמות, וסגולת העבירה הוא בטבעה להשפיע להיפך. והנה לפעמים מצטרכים ישראל להשפיע רעות לשונאיהם, והאיך יהיה זה באפשרי, אם הוא מפאת המצות הלא בטבעה כל טוב, ואם מפאת העבירות הלא באיסרייהו קיימי. ואחשבה לדעת שהוא בעשות האדם תשובה מאהבה על העבירות, ואז זדונות נעשים כזכיות (יומא פ"ו ע"ב), והנה אף על פי כן טבע עשיה זאת גרמה הרע, רק שפעולתה יהיה לטובת ישראל כמו מצוה, דהיינו שיושפע על ידי אותן העבירות רעות ויחולו על ראש שונאיהם המעיקים להם. וז"ש ראה אנכי נתן לפניכם, (היינו הכל לפניכם לטובתכם ובידכם ניתנו), היינו ברכה (לישראל) וקללה (לשונאיהם). ומפרש (דברים יא כז) את הברכה (תשפיעו לישראל כפשוטו) אשר תשמעו אל מצות וכו', והקללה (לשונאי ישראל) אם לא תשמעו אל מצות י"י אלקיכם וסרתם מן הדרך, (אך) אשר (היינו תשובה מבינ"ה המאשרינו תשובה מאהבה) אני מצוה אתכם, (ובזה תפעלו) ללכת (הקללה אחרי אלקים אחרים וכו'), זה מה שנ"ל ושמעתי הענין כבר באופן אחר בשם איזה גדול והנלע"ד כתבתי, וגם נאמר לי אחר כך בסגנון אחר בשם כבוד אדמו"ר הק' מו"ה יעי"צ זצוק"ל:

דנודע מה שאמרו רז״ל אין פורעניות באה לעולם אלא בשביל ישראל ואין טובה באה לעולם אלא בשביל ישראל שהוא כאמור אצלנו במקום אחר שהנהגות כל העולמות מסור ביד ישראל שהן קומה שלימה בס׳ ריבוא נשמותיהם שהן חלק ה׳ ממש כמ״ש (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם ונאמר (תהלים ע״ח, כ׳) אוהל שיכן באדם ששכינתו יתברך הוא ממש בישראל בקרב לבביהם כמ״ש (שם ע״ג, כ״ו) צור לבבי שצריך כל אחד להיות לבו משכן לבורא יתברך שלא יהא חלק המושפע בו מופרד ח״ו משרשו ועל ידי זה יש כח בידו ליחד את עצמו ואת כל העולם עם כל הנבראים ואת כל העולמות העליונים לא״ס ב״ה ואז נשפע שפע וברכה וטובה מא״ס מעילה לעלול בהשתלשלות מעולם לעולם עד זה העולם עם כל הנבראים מאחר שאין דבר נפרד ח״ו מא״ס ב״ה שהן מייחדין הכל כאמור ואז שביל השפע הוא ישר ושלם ויורד הברכה והטובה בשביל הישר שעשו ותקנו ישראל על ידי דביקותן ויחודן אל הכלל שהוא א״ס ב״ה שממנו לא תצא שום רעה ח״ו כמ״ש (איכה ג׳, ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות וגו׳ וזהו אין טוב באה לעולם אלא בשביל ישראל בשבי״ל הוא לשון מסילה ודרך שתיקנו שביל מעבר השפע כאמור ובהיפך ח״ו אזי קלקול השביל גורם דינין ופורענות ח״ו מאחר שאין יחוד שישראל מופרדין משרשן הכללי שהוא א״ס ב״ה נפרד ח״ו כל העולם והנבראים גם כן: