Chasidut על יחזקאל 17:13

ויקרא אל משה וגו'. אפשר לי לומר קצת ענין האל"ף זעירא הנכתב כאן במלת ויקרא. כי הנה נודע אשר מדור ומשכן הרע בנפש האדם הוא בכבד ומרה שלו שם הרגיעה שידה וישימו את משכנם בתוכם הס"מ ולילית נוקבא דיליה זה בכבד וזו במרה וזה הוא משא כבד על האדם ובזו מרה לו כלענה להטותו לכל בחינות התאוות וחמדות, תחילה בהיתר למלאות תאותו ומן ההיתר אל האיסור, כי הנשקע בתאוה קשה לו לפרוש ומתחיל להיות מיקל בנפשו בספק איסור וכדומה. בשביל תאותו, ואחר כך במעט מעט בודאי מיקל באיסור קל ואחר כך באיסור חמור וכמו שאמרו חז"ל (שבת ק"ה:) המשבר כלים והמפזר מעותיו בחמתו וכו' יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה שכן דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך כו' עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה והולך ועובד וכו' מאי קרא (תהלים פ"א, י') לא יהיה בך אל זר וגו' איזהו אל זר שבגופו של אדם הוי אומר זה היצר הרע כו' עד כאן, וכן הוא בזוה"ק (ויקרא ק"ו:). והכל הוא כי אם הוא עושה דבר שאין בו שום צד עבודה של מקום רק למלאות תאותו וחפצו בכעסו וחמתו לשבר כלים ולפזר מעותיו הרי הוא נכנס תחת התאוה והתאוה מושלת עליו. כי אם היה שכלו מושל על תאותו בודאי היה משכיל על הדבר ההוא לומר למה אעשה כך דבר שאין בו שום צד הנאה לבוראי ברוך הוא הלא לא נבראתי אלא לשמש את קוני ובמה אשוב לתת דין וחשבון כו', אם לא שח"ו אין לבו ברשותו להתגבר על תאותו וחפצו כמעשה הרשעים שאמרו חז"ל עליהם (בראשית רבה ל"ד) הרשעים ברשות לבן, וממילא כשלא יוכל להתגבר על התאוה בדבר קל אם יתאוה לחמור שבחמורות גם כן לא יוכל להתגבר על תאותו כמאמר הכתוב (משלי כ"ט, כ"א) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, ואם יאמר לו ח"ו לך עבוד עבודה זרה ילך ויעבוד והוא ממש אל זר בנפשו. כי אל לשון חוזק הוא כמאמר חז"ל (יבמות כ"א.) אל קשה מלשון (יחזקאל י"ז, י"ג) ואת אילי הארץ לקח, והוא התאוה החזקה המושלת בקרבו ומתאוה לדברים זרים לא לעבודתו יתברך שמו ואין לך אל זר גדול מזה ח"ו. ועל כן מסיים הכתוב שם ולא תשתחוה לאל נכר, כי הנכנס תחת התאוה והתאוה מושלת עליו, הרי הוא נכנע תחת התאוה ונעשה כמשתחוה אליה כיון שהוא כרוך אחריה והתאוה מושלת עליו והרי ח"ו משתחוה לאל נכר כי כל בחינת התאוה משורש הרע הם מהס"מ ולילית השוכנים בכבד ומרה שבו, ואל זה רמז בזוה"ק (ויקרא ק"ז.) בחטא אדם הראשון שאמר שם כיון דסגיד להאי אתר כו' כי הנכנס תחת התאוה הרי הוא נכנע אליה ומשתחוה שם ושם שורש הרע חלילה כנודע מפי סופרים וספרים. ואפשר לזה רמז הפייטן (ביוצר מוסף של ראש השנה) אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם וכו' כי דם ראשי תיבות ד'ם מ'רה כי הכבד נקראת בשם דם שהיא כולה דם, ועל כן אתה יודע יצרם שהם בשר ודם כי הס"ם ונוקבא דיליה שמו משכנם בתוכו בדמו והדם הוא הנפש המתאוות לכל התאוות וחמדות והוא יצרם המיצר להם בכל עת ורגע וקשה לכובשם ולהתגבר עליהם.

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר (שמות לו, ז). והנה לכאורה האי דים והותר, הוא תרתי דסתרי אהדדי, דאם היתה דים לא הותר. ועיין באור החיים. ויש לומר, דהנה הוא יתברך אל שדי אל הוא מלשון חוזק כמו ואילי הארץ (יחזקאל יז, יג) ושדי הוא השפעה מלשון שדים, והקדוש ברוך הוא הוא אל שדי שמתגבר כביכול על השפעתו. וזה שדרשו חכמינו ז"ל (חגיגה יב.) שאמר לעולמו די, דהנה כל דבר הבא מכח אין סוף אז יכול הדבר ההוא להתרחב ולהתפשט עד אין שיעור וערך, ואם כן כיון דהוא יתברך ברא העולמות אז היו רוצים להתפשט בלי גבול והוצרך הקדוש ברוך הוא לומר די, וליתן כך וכך סידור עולמים לפי מה שהבין יתברך בחכמתו עליונה כמה צריך לפי סדר הבריאה ואז אמר די וזהו גבורה וצמצום שהוצרך יתברך לצמצם כוחו. כמו כן הוא יתברך צריך להתנהג בעולמו לפי כח המקבלים ולא לפי כוחו האין סוף, כי ישראל אינם יכולים לקבל לא רוב טובה וכו'. והנה מלאכת המשכן שהיה מעין בריאת שמים וארץ היה מסודר ונכונה על פי שכל אלקים וצרופי שמות ואותיות הקדושים אשר נבראו בהם שמים וארץ כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף כו'. והנה הוא יתברך נתן בלבם חכמה ותבונה ודעת ונתן השם יתברך זה הכח להצדיקים שבכל דור ודור, כי במה שהצדיקים עוסקים בתורה ומחדשים הם בוראים שמים וארץ חדשים והם היו מכוונים במלאכת המשכן ברוח קדשם לחכמה עליונה ועשו יחודים וצרופים קדושים בכל הכלים ובכל המעשים אשר נעשה המשכן. והנה אם היו רוצים לכוין שכלם הרחבה היה הדבר עד אין שיעור, כי רוח אלהים הופיע עליהם, אך הוצרכו לתת גבול בהדבר והותירו לצדיקים לעתיד לבוא אשר יבואו וילמדו בספר תורה מעשה מלאכת המשכן וכל צדיק וצדיק לפי שכלו יכיר תעלומות חכמה בכל דבר בכל כלי ויעשה יחוד לדבר רוחני עליונים כמו שהשם יתברך הותר כח במעשי בראשית שהוא נתן גבול והשאיר להצדיקים כדי שיוכלו לחדש דבר בבריאה זו, כמו כן הם במלאכת המשכן. וזה שכתב הכתוב והמלאכה היתה דים, שהיו נותנים גבול להמלאכה. לעשות אותה, רוצה לומר לתקנו וליחדו בשכל עליון אשר היו יכולים לכוין בכל דבר לפי שיעור שכלם. אך והותר, שהותירו להצדיקים והחכמים שכל דור אשר ישמעו וילמדו סדר מלאכת המשכן והם יגמרו הבנין ויוסיפו מדעתם מה שישיג שכלם:

במדרש (דב"ר פ"א א') אלה הדברים (דברים א א). הרי משה עד שלא זכה לתורה, כתיב ביה (שמות ד י) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה התחיל לדבר דברים וכו'. כוונתו לבאר אלה הדברים לשון חוזק, כמו שדרשו חז"ל (יומא ס"ז ע"ב) מלשון ואת אילי הארץ וכו' (יחזקאל יז יג), לומר שנתחזקה לשונו: הואיל משה באר את התורה (דברים א ה). הואיל ג' במסרה מלאים. דין. ואידך הואיל י"י לעשות אתכם לו לעם (שמואל א' יב כב). ואידך הואיל הלך אחרי צו (הודע ה יא). כולם מלאים י' מורה מחשבה, דלכל אלה מחשבה מועלת לדברי תורה, מחשבתן של ישראל קדמה למעשה בראשית (ב"ר פ"א ד'), על כן בישראל מחשבה טובה מצטרפת למעשה, ולהבדיל בעבודה זרה יצורף גם כן מחשבה (קידושין ל"ט ע"ב): ואומר אלכם (דברים א ט). חסר י' חכמה. זה אמרתי אליכם, להיות כי חסרתם חכמה שהיה לכם להשיב כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם בע"ת ההיא כו'. בע"ת ההי"א דייקא כשאמר הקב"ה לירש את הארץ, וידוע דבמשפט יעמיד ארץ, וכן הבטיחנו הש"י (ישעיה א כו) ואשיבה שופטיך כבראשונה וכו' אחרי כן יקרא לך עיר הצדק וכו', (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה: לאמר אינו צודק. והנראה דהנה אמר זה בתוכחות כדפירש רש"י, דכוונתו היה שישיבוהו אנו רוצים ללמוד ממך ושוב לא נהיה סרבנים כמקדם, והם לא עשו כן על כן הוכיחם. ובזה יצדק הלאמ"ר, שכוונתי היה שתשיבני דברים רכים בלחישה כתואר לאמר בכל מקום, אבל בכאן היה בהיפך ותענ"ו אותי ותאמר"ו וכו' (דברים א יד), דהנה הוא כפל לשון עניה ואמירה. אך הוא תענ"ו אותי בהרמת קול על מה שאני אומר לכם לא אוכל לבדי וכו', להיותכם סרבנים עניתם אותי בקול רם כמתקוטטים. ועל מה שאמרתי להושיב דיינים רבים, על זה ותאמר"ו בלחישה ובנחת טוב הדבר וכו', כי הוטב בעיניכם כמו שפירש רש"י: ואמר אלכם לא אוכל לבדי שא"ת אתכם (דברים א ט). להתבונן בלשון שא"ת, ולא אמר לסבו"ל וכיוצא. דהנה ביסוד דנוק' יש ג' מילואי אה"יה בגימטריא חות"ם, והיסוד עצמו דנוק' בו ג' אדנ"י ושם ב"ן הוא סוד מיין נוקבין, סך הכל בגימטריא אש"ת. וכל אותן הבחינות להיות בחינת אש"ת, הוא כשניתן מדכורא לנוק', וכן הוא הענין מרב לתלמיד. וז"ש לא אוכל לבדי שא"ת אתכם, הבן בענין כי קצרתי: י"י אלקי וכו' יוסף וכו' ויברך אתכם (דברים א יא). ידוע מה שאמרו רז"ל (דב"ר פ"א י"ג) שאמר משה זו משלי, אבל הוא יברך וכו'. והנה הקושיא מפורסמת מה צורך לברכתו ולהוספתו, כיון שברכת הש"י בלי קצבה, איך אפשר להוסיף על דבר הבלתי קצוב בריבוי ויתכן על פי מה ששמעתי בשם דודי הקדוש סבא קדישא מהרמ"ז זצוק"ל בפסוק (תהלים קטו יד) יוסף י"י עליכם עליכם ועל בניכם. דהקושיא גם כן מפורסמת הרי ההוספה היא שיתוסף להם בנים ובני בנים, ומהו שוב על בניכ"ם, והבן. ואמר הוא ז"ל שהפירוש הוא יוסף הויה עליכם, ר"ל שיתרבה אור קדושת הויה ית' עליכם בהופעת הנבואה ורוח הקודש וחכמת התורה, וככה יהיה גם כן על בניכם. ועל פי זה נראה לפרש גם בכאן, דהנה אבותינו כשעמדו אז לפני אדונינו משה, הנה כל אחד שאב כפי בחינתו וכפי שורש נשמתו שכל הדעת מאדונינו משה שהוא כללות הדעת של ישראל כנודע, והוא הנק' כח הויה לישראל, כי הדעת שבכל גוף הוא חלק הויה. וז"ש יוסף (השם) הו"יה עליכם, הוספת הדעת חלק הויה יתוסף עליכם, מכמו שאתם היום אלף פעמים, (מה שאמר דוקא אל"ף פעמים, כי הוא תכלית הנאצלים המשפיעים חיות לנבראים, בסוד החזרת אל"ף לאל"ף). ולפי זה יצדק שפיר שאבותינו בשמעם מאדונינו משה הלשון, הנה סברו כוונתו כפשוטו בריבוי הכמות, על כן צווחו מה אתה נותן קצבה לברכותינו. והשיב משה לא כך כוונתי, רק זו משל"י היא מבחינת הדעת שלי, שכוונתי על ריבוי האיכות והמהות, אבל הוא יברך אתכם בריבוי הכמות כאשר דבר לכם בלי קצבה, והבן. וזה רמיזת המסורה ויברך אתכם וכו'. ב' במסורה. דין. ואידך ויברך כל בשר שם וכו' (תהלים קמה כא). רמז להנ"ל ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ואם כן אין מן הצורך לברכת בשר ודם כיון שברכתו ית"ש הוא בלי קצבה, אבל הוא ויברך כל בשר שם קדשו, היינו יוסף י"י עליכם, היינו שיתוסף השראת הויה עליכם: הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם (דברים א יג). יש להתבונן תיבת לכ"ם מיותר. גם בראשיכ"ם, הוה ליה למימר עליכם. אך מי שמבין במושכלות יתבונן שהרב המשפיע לתלמודו מה שהוא חסר, דהיינו שמבינו דבר שלא היה יודע, אם כן היה התלמיד מקודם בדבר הזה במוחין דקטנות, והרב שמבינו הענין נותן לו מוחין דגדלות, וכאשר גומר הרב דבריו נתפסים בשכל התלמיד, אם כן סוף השכל של הרב נעשים לתחלת המושכל להתלמיד. ויובן הענין למשכילי מדע בגבהי מרומים נצח הוד יסוד דתבונה, נעשים למוחין דזעיר אנפין, ואחר כך יתפשטו בהגדלה בכל שיעור קומה שלו, (ועיין בספר ליקוטי יקרים). וזהו הבו לכם לצרכיכם חכמים ונבונים וידועים, ר"ל אנשים כאלה שיהיה לכם לחכמים ונבונים וידועים, להשפיע לכם חכמה בינה דעת, ואשמם בראשיכם דייקא, מה שאתם בקטנות המוחין כמו בלא ראש, תתגדלו בהרמת רא"ש בגדלות המוחין, והבן. וזהו (דברים א יד) ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אש"ר דבר"ת לעשו"ת, ר"ל אנחנו מבינים מתוך דבריך שכוונתך שמדת אש"ר, היינו בחינת בינ"ה הנקרא אש"ר, יושפע לקצוות שבהם יצדק לשון עשייה, מה שאין כן המוחין הם מחשבה ושכל, והבן מאד מאד ויונעם לנפשך. ואמר זה בתוכחת הגם שהבנתם דברי, מהראוי היה לכם לומר ביותר טוב שיהיה הדבר הגדול הזה על ידך שורש הדעת, ואתם לא כן עשיתם: ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע (דברים א טז). להבין מהו בעת ההו"א וגם הלאמ"ר. ויש לפרש שצוה אותם שלא יהיו כעורכי הדיינין (אבות פ"א מ"ח), רק בע"ת ההי"א לאמ"ר, שתאמרו משפטיהם היינו הפסק רק בעת ההיא, היינו שמוע בין אחיכם כשיהיו ב' בעלי דינין עומדים לפניך: ועוד יש לפרש על פי מה שקבלתי שהדיין מחויב לכוין בעת המשפט, לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' (ויקרא יט טו), וקבלתי לומר בפה מלא לשם יחוד וכו' הנני מכוין לקיים המצות עשה בצדק תשפוט וכו' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק וכו'. וז"ש ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר. רצ"ל בעת המשפט לומר שמוע בין אחיכם וכו', היינו לומר הפסוק ויכוין לקיים המצות עשה: לא תכירו פנים במשפט (דברים א יז). תיבת במשפט מיותר דודאי על המשפט קאי. ויש לרמז מ"ש הפוסקים שאסור להסתכל בפני הבעלי דינים בשעת הטענות, כי אז הם כרשעים ואסור להסתכל כו'. וז"ש לא תכירו פנים, לא תכירו פניהם במשפ"ט דייקא, מה שאין כן אחר כך כשכבר קיבלו עליהם את הדין, הם כצדיקים כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"א מ"ח): י"י אלקי אבותכם יוסף עליכם (דברים א יא). בכל מקום כתיב אבותיכ"ם חסר ו' ומלא יו"ד, וכאן חסר יו"ד ומלא ו'. והנראה לרמז דהנה בדור המבול האריכו ימים, וכתב מרן האר"י ז"ל להיות שקבלו החיות מצד אריך דתמן אריכא דיומין, ואחר כך אינם מקבלים רק מצד זעיר אנפין סוד זעיר יומין, על כן נתקצרו השנים. והנה הוא"ו רומזת לזעיר, והיו"ד לאריך סוד יו"ד במילוי בגימטריא כ' כת"ר. והנה ברכם משה י"י אלקי אבותיכם יוסף עליכם, דהנה גם בימי האבות נתקצרו הימים, ובזמן האבות הראשונים ירד מתושלח היו יומין ארוכין. ואמר אבותכם חסר יו"ד רק מלא ו' סוד זעיר, ואמר יוסף עליכם מלא יו"ד דמתמן יומין ארוכין, ככם אלף פעמים דתמן סוד האל"ף פלא עליון. וזהו שאמרו (דב"ר פ"א י"ג) זו משלי, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם, כי הנה גם בדורות הראשונים לא הגיעו לאלף שנה, והש"י הבטיח כי כימי העץ ימי עמי (ישעיה סה כב). ואפשר לומר כי אדונינו משה ברכם דקודם שיגיעו לזאת המדריגה שיהיו חיים וקיימים לעולם, תחול עליהם ברכת משה שיאריכו ימים כדור המבול על כל פנים, וגם שאמר כי הנער בן מאה שנים וכו' (ישעיה סה כ), ברכם משה שגם אותו שיגמור דינו יאריך ימים כדור המבול, ויש תועלת בברכתו הגם שיאריכו ימים עד עולם במהרה בימינו: י"י אלקי אבותכם (דברים א יא). עיין מ"ש לעיל דבכל מקום חסר ו' ומלא י', וכאן מלא ו' וחסר י'. ונ"ל כעת לרמז בדבר הזה, דהנה האבות עבדו את הבורא יתברך בתכלית האהבה, ומדרך העבד הנאמן האוהב את אדונו ועבודתו, מקיים את ציווי אדונו כל אשר יצונו מבלי התבונן בטעם הציווי, ועושה מאמרו כל אשר יצונו בדיבור ובמעשה אפילו לא יבין בחכמתו ומחשבתו טעם הציוו, ימסר חכמתו ומחשבתו לאדונו שבודאי הוא יודע הטוב והמבחר. והנה מצינו באברהם הש"י אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כא יב), ואחר כך צוהו להעלותו לעולה (בראשית כב ב), ואם כן איך יתקיים המאמר כי ביצחק. רק אברהם אבינו מגודל אהבתו לבוראו ית"ש, לא שאל ולא התחכם בשכלו האיך יתקיימו ב' המאמרים האלה, אבל היה עושה כאשר צוה הבורא ית' מבלי התחכם, ומסר מחשבתו לבוראו ית' שהוא היודע האיך יתקיים הענין, וכי המצוה הזאת היא לטובתו. ביצחק אמר לו הש"י כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות וכו' (בראשית כו ג), והפלשתים גרשוהו וסתמו בארותיו, ולא הרהר ולא שאל להבורא ית' הרי הבטחתני על כל הארצות. וביעקב ידוע גודל צערו אחר כל הבטחות שהבטיחו הש"י, הרי זה היה מעלת האבות שעשו כאשר צום הש"י בדיבור ובמעשה מבלי התבוננת במחשבתם האיך יקוים מאמרו ית', רק בטחו בו שבודאי הוא אמר ויעשה והוא יודע הטוב והמובחר. והנה זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כשלחן הערוך, דהנה לא נכתב טעם למצות לבל יתחכם האדם בטעם כענין שאירע למלך החכם, רק זה תכלית האדם לעשות כאשר צוהו הש"י, ולמסור מחשבתו וחכמתו אליו אפילו אם אינו מבין, ואפילו משפטי התורה השכליות דטעמם ידוע על פי הנימוס גם כן, כגון ניאוף וגזל וגניבה אין רשאי לקיימם מטעם הנימוס, רק מטעם התורה היינו שכן צוהו הבורא, כי התורה הוא שכל אלקי, והנפש הקדושה לא יגיע לה מחקירות הפלסופיות, רק מהתבוננות התורה ומצותיה. וז"ש (דברים ד מד) וזאת התורה אשר שם משה כשלחן הערוך, לעשות ולקיים מבלי חקירה פלסופיות למה נצטוינו במצוה הזאת, הגם שיש טעם למצות ויתבונן האדם בטעם, עם כל זה לא זאת תהיה מגמתו כי המצות הם אלקיים ואין לבוא אל תכליתם. ואמר לפני בני ישרא"ל, כי החקירות הם מצד שנקרא האד"ם אד"ם יתרון על הבהמה, אבל נוסף עליהם שם ישרא"ל מיוחדים לעבודתו ית' מבלי התבוננות, כאשר כתבתי זה בהתחלת פרשת אמור בשם בעל חסד לאברהם, עיין שם ותבין. ועל פי זה תבין שאמר בכאן אבותכ"ם חסר י' ומלא ו', דהנה ו' מרמזת על המעשה, כי ו' מרמזת למדות כנודע שמהם הדיבור והמעשה כביכול, והיו"ד מרמזת למחשבה וחכמה כנודע. והנה כבר כתבתי שזאת היתה גודל אהבת האבות לבורא ית', שעיקר עשייתם ודיבורם לקיים כאשר הוא רצון הש"י, אפילו אם לא היו מבינים בחכמתם תכלית המצוה כענין עקידת יצחק. וז"ש י"י אלקי אבותכם חסר י' החכמה ומלא ו', הדיבור והמעשה יוסף עליכם וכו', שיתוסף עליכם גם כן אלקותו בדיבורי התורה ומצותיה מבלי התבונן בחכמת וחקירות, וזה תכלית שם ישראל ותומת ישרים תנחם: