סוד ישרים
איתא בגמ' (תענית ד'.) אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן שנאמר ויבא כגשם לנו וכו' והקב"ה השיבה כהוגן אהי' כטל לישראל וכו' ולהבין מדוע באמת לא שאלו כנסת ישראל על טל. אכן כנסת ישראל לא הי' יכולין לשאול על טל כי טל מורה על שלולת פעולת אדם ומזה אין לב האדם בנייחה כי רצון האדם הוא בשפע כזו שבא לו ביגיע כפו וכמאמרם ז"ל במדרש (קהלת ד') רעותא דבר נש דמתקרי' דלעי ונגס וגם רצונו הוא שיהי' לו הכרה בהשפע שהוא יגיע כפו. וכמו שזורע האדם איזה מין וכשיצמיח לו אותו המין שזרע יש לו נייחא מזה שמכיר שזה בעצמו שזרע מצמיח לו משא"כ כשנצמח לו מין אחר אינו בנייחה כי אינו אותו המין שזרע ולכן כנסת ישראל מצדה בקשה ויבא כגשם לנו היינו שתענה אותנו כפי עבודת פעולתנו שנהי' מכירים בהשפע שהוא מחמת יגיע כפינו אכן כמו שאנו רואים שנדמה להאדם שמן המחשבה בא להרצון שבלב אבל באמת הוא להיפך שבהעלם הוא ואד יעלה מן הארץ שמתחלה עלה אתערותא מן הלב להמוח כדאיתא בזוה"ק (צו כ"ח:) ואח"כ בא בחזרה מן המחשבה שבמוח להרצון שבלב. אף כאן התפלה שלהם הי' לפי דעתם והבנת תפיסתם לזה לא הי' מתפללים רק ויבוא כגשם לנו. שהעני' יהי' לפי יגיעת עבודתם אבל הקב"ה השיבה אהי' כטל לישראל היינו שכל עבודת יגיע כפיך נמשך ג"כ מחמת שישראל עלה במחשבה במקום עליון כזה אשר שם הוא אהי' כטל לישראל אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם ועל דרך הכתוב בעשותך נוראות לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳):
סוד ישרים
בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' ר' שמעון פתח (חבקוק ג׳:א׳) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא קדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה וכו' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו' שמעתי שמעך יראתי וגו' ת"ח כד הוה אתער עליו רוחא דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע וכו' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי' בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שתתן לו חיים בהזמן הנה הישועה של זה הלילה הוא ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (קהלת ד׳:ט״ו) וראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני היינו שע"י ברורי המדות תהי' בוקע כל המסכים והלבושים ותראה אורו של השי"ת כי אור השי"ת המנהיר בלתי עבודת אדם רק מצדו ית' זהו ע"ד נוראות אשר לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳) וכמו שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה אכן נעשה עי"ז כלי להולדה וכן הוא האור הראשון המנהיר רק מצדו ית' שישראל עלה במחשבה עכ"ז צריכין ישראל לברר מפני מה עלו במחשבה והגם שאמת הוא שבחר השי"ת בישראל מ"מ ישראל מצדם צריכין לברר זאת ועל זה הבירור שישראל מבררים מצדם נאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. חסד נעוריך היינו קודם שהי' להם שום ידיעה בד"ת עכ"ז הי' רודפים אחר כבוד שמים כמו שנאמר שם לכתך אחרי. אהבת כלולותיך היינו כשהראה להם השי"ת שרצונו בעבודה אז צמצמו עצמם ונכללו ברצונו ית' לזה נאמר אח"כ קדש ישראל לה' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ג.) וא"ו לעילא ליכא היינו כי וא"ו מורה על המדות לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ולאחר כל הברירין מראה השי"ת לישראל שהם למעלה מכל המדות שהם עלו במחשבה תחילה טרם כל עבודות וזהו וראיתי כל החיים המהלכים תחת השמש היינו שאמר שלמה המלך שישר לפני הסדר הזה מאוד אך באופן עם הילד השני היינו לאחר כל ברורי אדם ועל זה הענין מרמז הזוה"ק (פקודי רכ"ה:) אית מדידה דקיימא בחושבנא ואית מדידה דלא קיימא בחושבנא. מדידה דלא קיימא בחושבנא זה הוא האור הראשון שישראל עלו במחשבה. ומדידה דקיימא בחושבנא היינו לאחר הברורים של ישראל אזי מנהיר השי"ת שגם הגבול של ישראל הוא באמת למעלה מהגבול כי כמו שהרצון ית' הוא בלי גבול כן הם כל פרטי מאמרים שלו בלי גבול וכל ענין הגבול הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) כשאמר הקב"ה יהי רקיע הי' השמים מתמתחין כשתי פקיעות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די היינו שיהי' להבריאה גבול עד פה תבוא את זה תעשו ואת זה לא תעשו ולפי תפיסת אדם הוא פלא איך נסתעף מבלי גבול דבר שהוא בגבול אבל באמת הוא המאמר די ג"כ בלי גבול כי לאחר שמצמצם אדם א"ע בהיקף הגבול שלו אז מנהיר לו השי"ת שגם הגבול שלו הוא נמי בלי גבול שישראל עם כל הגבולים שלהם עלו במחשבה קודם כל הברורים ולכן הי' המאמר די במאמר השני ולא תכף במאמר ראשון כדי שהאדם ע"י עבודתו בהגבולים יבקע כל המסכים עד שיגיע לאור א"ס שהוא בלי גבול ששם הוא איהו וגרמוי' חד בהון כד' (בתקוני זוה"ק דף ה') ואז מראה לו השי"ת שעלה שם במחשבה עם הגבול שלו וזהו מן הדברים שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם כדאיתא בגמ' ואחר הכשלון כשמברר אדם א"ע אזי מראה לו השי"ת שהי' עמו בההסתרה ג"כ וכל ההסתר הי' רק לעיני אדם וזהו עם הילד השני היינו שהאור הזה מראה השי"ת אחר כל הברורין דוקא וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי השם אלקים רומז על כל עבודות אדם כי האור משם אלהים הוא מטי ולא מטי והשם הוי' מורה על האור עליון שהוא מטי תדיר באורח גנוזא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז:) ופלשתים הם כחי ועוצם ידי כדאיתא בספר מי השלוח הק' והוא מלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל שכתב פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות הם מותרות המוחין ונגדם צריכין לכל מיני עבודה ולכן מצד שם אלקים לא הי' ישראל עדיין מבוררין נגד פלשתים ואותו ההבדל שיש בין ישראל להאומות מצד שם הוי' שמטי תדיר באורח גנוזא שישראל עלה במחשבה על זה נאמר ושבו מצרימה כי זאת הראה כבר השי"ת במצרים כמו שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים אבל כעת נגד פלשתים הוא כל חפצו ית' שיהי' עם הילד השני ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כדי שיבררו ישראל א"ע מקודם בכל המדות:
בית יעקב על התורה
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. במדרש (תנחומא וישלח) פתח על זה הכתוב. זשה"כ, וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עושה דברו (יואל ב׳:י״א). הענין שפתח בזה הכתוב הוא להבין לנו תיבת לפניו, שלכאורה נראה מיותר. אכן דהנה יעקב אבינו היה מתיירא מעשו, כי עשו טען שהוא דבוק במדת אביו יותר מיעקב. וגם לא היה נשלם עוד בבירור בשלימות, כי עוד לא נקרא בשם ישראל רק בשם יעקב. ולעתיד אז יהיה כל אחד מישראל מבורר בשלימות, (ישעיהו כ״ה:ט׳) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו. אבל הישועות שבעוה"ז הם רק ממה שהשי"ת מסיק מתהומא מישועות העתיד. וכן יעקב אבינו ע"ה הרגיש התקיפות מזה שהיה עתיד להקרא בשם ישראל. ולזה מביא התנחומא הכתוב הזה שהשי"ת נתן קולו, קלא פנימאה, לפני חילו, עוד קודם שיבא האדם ביגיע כפיו לזה התקיפות, והשי"ת ברוב חסדיו מאיר לאדם מישועה העתידה ונותן בו תקיפות באדם ומסיק תהומאעאעיין מי השלוח ח"ב ישעיה (כה) ד"ה ואמר [ב]: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו. קוינו הוא לשון קו שמורה על דברים שיש בתפיסת האדם ציפוי לישועה ואינו מייאש עצמו, נגילה ונשמחה בישועתו זה מורה כענין שכתיב (ישעיהו ס״ד:ב׳) בעשותך נוראות לא נקוה, שיש מקומות שהאדם מייאש עצמו מצדו ואין לו שום קו וציפוי להישועה שאין זה בתפיסתו ועל זה אמר הכתוב שזה הישועה הוא רק מצד השי"ת ונגילה ונשמחה בישועתו.: