ישמח משה
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן (שמות לח כא). ויש לתמוה בהאי קרא דסיפא לאו רישא ורישא לאו סיפא ועיין בתרגום יונתן. ועוד קשה משכן משכן, ודרש רז"ל (תנחומא פקודי סי' ב') ידוע. והנ"ל על פי הזוהר בפרשה זו (זוהר ח"ב רכ"א ע"ב) ר' אבא פתח (ישעיה יא י) והיה ביום ההוא שורש ישי וגו'. תא חזי משכנא דא קיימא בחושבנא, ובגין כך אצטרך לצלותא דמשה דישרי עליה ברכאין, דכתיב (שמות לט מג) ויברך אותם משה, ומה ברכה בריך לון יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדי ידיכון, וברכאין לא שראין על האי חושבנא עד דאקשרי ליה משה לעילא, דכתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וכו', עיין שם. והנה יש להבין מאי ענין ברכה צריך כאן. אבל הענין הוא יובן כפשוטו דהשראת שכינה דמינה נפקין ברכאין לכל עלמין, והעד בברכת כהנים (במדבר ו כה) יאר ה' פניו אליך, תרגומו ינהר ה' שכינתיה לותך, וכמ"ש (שמות כ כד) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, ותרגומו בכל אתר די אשרי שכינתי לתמן אתינא לותך ואברכינך, ואם כן ענין ברכה בה בעצם וראשונה, על דרך הנוטע אוזן הלא ישמע (תהלים צד ט), אם כן לא שריא באתר, דברכה לא שריא דלא שריא באתר גלוי, רק באתר סמוי מן העין, וזה נכון. ועל פי זה יתפרש הפסוק אלה פקודי המשכן, ר"ל אילין מניני משכנא דהוי בחושבן, ואף על פי כן משכן, ר"ל שהוא משכן לשכינה, העדות, ר"ל דזה עדות אשר פוקד על פי משה וכדברי הזוהר. אך עדיין יש להבין הטעם דלא יכלו להשפיע שם ברכה שום אדם זולת משה. אבל הענין הוא על פי טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט), דנדרש (נדרים ל"ח ע"א) על משה וקרי יברך, ור"ל דלא יכול להשפיע ברכה רק מי שהוא כלו טוב וזה משה כנודע, אמנם לכאורה יש להבין הלא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמ"ו ע"א), ואם כן הוויין כלהון טובים, ומטעם זה איתא במנחות (דף נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, עיין שם. אך הא בעגל חזרה זהומתן, ומיהו המשכן הלא הוא כפרה על עון העגל, אך דודאי לא כיפרה רק אחר שנעשה משכן, ואם כן האיך יעשה משכן אם לא על פי משה והבן, אך מאן יימר דחזרה זהומתן, לזה אמר עבודת הלוים וגו', על פי הגלגולים (בפרק כ"ג) על הפסוק (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים בני צדוק, והנה המבואר דאם יטהרו ישראל מתערובות רע, אז הלוים קודמים לכהנים, רק עכשיו הלוים נמתקים על ידי הכהנים, כמ"ש בכסף וזהב דלכך נענש שלמה, עיין שם. וזה דברי הפסוק עבודת הלוים ביד אתמר בן אהרן הכהן דייקא, אם כן מבואר דלא נטהרו, ואף על פי כן שריא ברכה באתרא דקיימא חושבנא, הוא העדות אשר פוקד על פי משה, והבן.
ישמח משה
והיוצא מזה דיש ליזהר מאד בנסיון העושר, דעל פי הרוב העשירים הם קרובים לשררה ולמלכות, שלא יהיה לאבן נגף ולצור מכשול. והנה יעקב ועשו חלקו עולם הזה ועולם הבא (תנחומא תרומה סי' ט'), והנה מה שלוקח יעקב מעולם הזה להגיע לעולם הבא שיוכל לעבוד השי"ת דאם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג מי"ז), לא ינוכה. וכן לעשות מצות ליתן צדקה וכדומה, וגם לפרנס אשתו ובניו כמו שדרשו (כתובות דף נ' ע"א) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו ג), לא ינוכה, וגם אם יש לו עשירות לרוב הלא הוא נסיון עושר, ואם עומד בנסיון הרי הוא הדרך להגיע לעולם הבא ולא ינוכה. מה שאין כן כשאחד לוקח ממון חבירו שלא ביושר, אם כן אינו מגיע לעולם הבא, אם כן אינו ראוי לו בעולם הזה, לכך נוטל זאת בעד חלקו בעולם הבא, וישראל שמפסיד לעולם הבא שהיה יכול לעשות בזה הממון מצות, והוא אף אם עושה מצוה, הרי הוא בוצע ברך וגו' (תהלים י ג), הרי חבירו נוטל חלקו בעולם הבא, וכן אם מעני את חבירו, וכבר אמרו (עירובין מ"א ע"ב) דקדוקי עניות מעבירין את האדם וכו', הרי גהינם שמגיע לזה על ראשו יחול, והיינו אמרם (חגיגה ט"ו (ע"א) א') זה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו'. ונחזור לענינינו, דמה שמגיע את האדם לעולם הבא לא ינוכה, הכי נמי המן שהיה בית יד להתורה כמ"ש, ובפרט שהיה בגופו מצות, ונסיון אם ישמרו דהרשות נתונה, על כן לא ינוכה כמו כל עניני עולם הזה העומד לנסיון אם עומד בו, ואלו שלא עמדו היו רק דתן ואבירם, כמו שדרשו רז"ל במדרש רבה (ויק"ר ד' ו') והאיש אחד יחטא וגו' (במדבר טז כב). והנה דרשו ע"ז (דף ד' ע"ב) היום לעשותם (דברים ז יא) ולמחר לקבל שכרם, והיינו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים דייקא, והלא לחם הוא מן הארץ, כמו שנאמר (תהלים קד יד) להוציא לחם מן הארץ, אלא על כרחך דהיינו לחם אבירים, ושמא תאמר כי היא לרעה ח"ו שיטלו בעולם הזה חלקם בבא כנ"ל, לזה הבטיח השי"ת ולקטו דבר יום ביומו ולא שלמחר היום והבן זה, ומפרש הטעם למען אנסנו הילך וגו', כי בזה גופא יש תורה ומצות וגם נסיון, הרי הוא דרך להגיע לעולם הבא מצד שני דברים, א' מצד שיש תורה ומצות, ב' מצד שהוא נסיון, והג' מצד שעל ידי זה הוגבה מעלתם להבין באור תורה, והוא ודאי דרך להגיע לעולם הבא, והוא גם כן נכלל בלמען אנסנו, דהוא גם כן לשון הגבהה, כמו שפירשו והאלהים ניסה את אברהם (בראשית כב א) לשון עומד לנס עמים (ישעיה יא י), דהיינו שיגביהם בזה שיוכלו לקבל התורה, וכיון שצורך התורה הוא, אין לנכות.