Chasidut על ישעיהו 11:11

ומקודם אקדים ליישב סתירת המדרשים בהתחלת השיעבוד, (ודוקדק) [וידוקדק] על פי זה השינוי לשון שבשניהם. דהנה גלות מצרים נמשך מדריגה אחר מדריגה, שהרי משנולד יצחק התחיל הגירות (סדר עולם רבה ג'), ואחר כך כשירד יעקב למצרים הותחל השבי שנשבה למצרים. ואבאר זה, כי לפי העולה על הדעת כמקרה בעל כנף קרהו ליעקב, ועיין באלשיך ריש פרשה דילן. והנה באמת יעקב הרגיש בזה, שהרי נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו ג), שמע מינה שהיה מתירא, ובאמת לא היה ליעקב לבא עם כל בני ביתו, רק לבדו עם בניו ולהשתעשע עם יוסף, רק היא היא אמרם ז"ל (שבת דף פ"ט:) ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שהיה אז עת הירידה למצרים, וראה יעקב זאת ברוח הקודש שאם לא יהיה ברצון יהיה באונס, כנ"ל ברור. ובודאי שבטי ישורון גם הם הרגישו בזה, במה שראו שהנסיעה היא עם כל בני ביתם, ונמצא לא הרגישו אז בביאת מצרים לרוע בפרטיותם, כי היה לטוב להם להיות נכבדי ארץ, רק הרגישו בביאת הכללות כל בני ביתם, והבן. נמצא מלידת יצחק התחיל הגירות, ומירידת יעקב למצרים הותחל השבי, רק שהיה בהעלם. ונקדים עוד, דכל מין גלות ושיעבוד לא הוי בחומרית לבד, רק ברוחנית גם כן, ואדרבא כל התחלות היא ברוחנית ונשתלשל לגשמית. והנה בעת הרוחה וגאולה, התפשטות הקדושה שולטת, וההיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו' ע"א), ואמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), וכשהקדושה שולטת הדעת מתרבה, כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב ו), וראיה לדבר חכימי דירושלים המבואר באיכה רבתי (פתיחתא שם). והנה ידוע דבגלות מצרים נאמר (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, מחמת גודל התפשטות הסט"א, וכן אמרו בביאור משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ולעתיד נאמר (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו', וההיקש על זה בשאר הגליות, והנה לפי זה שייך לצרות השיעבוד סתימת מעינות החכמה. והנה כל זמן שיעקב קיים שורש האילן הקדוש, לא היה יכול הסט"א להתפשט, ומבועין דחוכמתא פתיחין, וכשמת יעקב נסתמו, והיינו נסתמו עיניהם ולבן מצרות השיעבוד, ר"ל דבר זה התחיל מצרות השיעבוד שנסתמו לבן ועיניהם, ולא הוי פירושו מחמה צרת השיעבוד והבן זה, ואם כן התחלת השיעבוד היה ברוחני. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחת מהם שגדרו עצמן מן העריות, והנה אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ובפרט במצרים המקום גורם שהיה ערות הארץ כנודע היה צריך התחזקות גדול, והיינו משא של מצרים, והבן. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שבזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות, נגדרו כל האנשים (הובא בחן טוב פרשה זו). והנה דעת לנבון נקל שכל זמן שיוסף היה קיים שהוא שורש מדת היסוד, והיה התפשטות מדה זו בעולם, היה בנקל להזהר, מה שאין כן אחר כך היה צריך להתחזקות, והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים, עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא, מה שאין כן אחר כך הוטל עליהם משא מצרים ערות הארץ, ועצם השיעבוד הותחל אחר מיתת השבטים כנ"ל, ואם כן אין כאן סתירה. ונקדים עוד דמבואר במדרש (שמו"ר א' ה) דשמות השבטים על שם גאולת מצרים הם פועל דמיוני, ראובן על שם ראה ראיתי וכו' (שמות ג ז), עיין במדרש שם פרשה דילן, ועיין בחן טוב דגאולה העתידה גם כן מרומז בהו, ודפח"ח. אבל אני אלך בדרך המדרש דהם פועל דמיוני על גאולת מצרים, ויוסף מבואר במדרש (שם) על גאולה העתידה, דכשם שנגאלו ממצרים כן יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה יא יא). ונקדים עוד דשבעים נפש הוא סימן לשבעים אומות, והוא פועל דמיוני על גלות החל הזה בין כל שבעים אומות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, דהנה עד שלא מת יוסף, לא הרגישו בביאת מצרים רק חכימי לבא ביותר, ואם כן אין צריך להוראת השמות, אבל כשהרגישו בהגלות, שפיר הוצרכו להוראת השמות. והיינו וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שכיון שמת יוסף ואלה שמות, ר"ל עכשיו נתגלו הוראת שמותם שהוצרכו להם, ומפרש הטעם הבאים מצרימה כדברי המדרש שעתה הרגישו בביאת מצרים, ולכך הוצרכו לפועל דמיוני של השמות. ואמר את יעקב, ר"ל אף שכבר באו עם יעקב ואז גם כן הרגישו, שהרי נאמר אל תירא כמ"ש, לזה אמר איש וביתו באו, ר"ל אז לא הרגישו רק בביאת בני ביתם, אבל עכשיו הרגיש כל איש בעצמו כנ"ל, ומפרש שמותיהם שהוא פועל דמיוני על גאולת מצרים, ואחר זה אמר ויהי כל נפש וגו', דהוא פועל דמיוני על גלות האחרון כנ"ל, וכמו אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), שפירושו אהיה בשיעבוד זה אשר אהיה בשיעבוד מלכיות (שמו"ר ג' ו'), ולכך אמר שבעים נפש, להורות דכל אחד יש לו הוראה מיוחדת דהיינו לאומה אחת, והבן. והשתא צריך לרמז גאולה העתידה, והיינו ויוסף היה במצרים כדברי המדרש שכשם שגאל אותנו ממצרים, כך יוסיף ה' שנית ידו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה י"ל הטעם שיוסף נקרא יוסף הצדיק, דהלא באמת היו כולם צדיקים, והנה ידעתי גם ידעתי כי יש דברים בגו שהוא מדת צדיק חי עלמין צדיק יסוד עולם, אבל נ"ל כפלים לתושיה, על פי האמור דכל השבטים נקראו על שם גאולת מצרים, ויוסף על שם גאולה העתידה על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. והנה מבואר בשם מקובל קדמון על הפסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, על פי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ', הם על הגאולות, כ' מ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה, צמח אצמיח (זכריה ו יב), עד כאן. ועל פי זה אתי שפיר שנקרא יוסף הצדיק, שהוא רומז על הגאולה העתידה שהיא בצד"י כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת ויגש על הפסוק (בראשית מו א) ויזבח זבחים, עיין שם).

והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כו ו). עיין בילקוט (ילקו"ש רמז תרע"ב) על הפסוק הנ"ל. ועיין עוד בילקוט (ישעיה ילקו"ש ישעיה רמז תי"ז) דמפרש גם כן הפסוק (ישעיה יא ו) וגר זאב עם כבש וגו' כנ"ל. ואחר שמפרש שם הפסוקים הנ"ל, מפרש שם בפסוק (ישעיה יא יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו, וז"ל: שראו הנביאים תוספת מרובה על העיקר, עכ"ל. והוא תמיה. והנ"ל על פי מ"ש היערות דבש (חלק ב' דף נ"ה עמוד ד', ודף כ"ו ע"א), דמבואר שם דאם אמרינן קמא קמא בטיל, בהמה שנתפטמה באיסור מותרת, ואם אמרינן חוזר וניעור, בהמה שנתפטמה באיסור אסורה. והנה מבואר עוד שם בשם ספר הפליאה, דלכך נאסר אריה, משום דמאכלו חיות טמאות, אבל מצד עצמותו טהור הוא, ולכך פני אריה הוא במרכבה, עיין שם. ועל פי זה נ"ל לבאר פירוש הפסוק (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. דקשה מה לן בזה מה שיהיה מאכלו, לא הוה ליה לומר רק דלא יזיק, כמו שאמר על דוב וכפיר ומריא. ועוד קשה למה לו הדמיון הזה לומר כבקר, והיה די לומר ואריה יאכל תבן. לכך נ"ל דהא על פי המבואר בספר הפליאה מובן, דלעתיד דלא יהיה מאכל אריה רק תבן, ממילא דיהיה טהור דהא בעצמותו טהור הוא, והיינו ואריה כבקר, ר"ל דיהיה טהור כבקר, ולמה, על זה אמר יאכל תבן, ר"ל משום שיאכל תבן. והשתא נחזי אנן דמבואר מהפסוק הנ"ל דטומאת אריה עכשיו הוא רק משום דנתפטם בטומאה, דאי היה טמא בעצמותו, מה יועיל זה דלעתיד יאכל תבן, והבן. והנה נחזי אנן דאם אמרינן קמא קמא בטל, ולא אמרינן חוזר וניעור, אם כן מסתמא דלא יצוייר תוספת מרובה על העיקר, דאף שהיא מרובה, מכל מקום קמא קמא בטיל, ואם כן אינו חוזר וניעור, ואם כן סתם תוספת הוא כמו טפל אל העיקר, ואם כן קשה על הלשון והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו, דקאי על הגאולה העתידה במהרה בימינו, וקרי לה בלשון תוספת, והלא דרשו רז"ל במסכת ברכות (דף י"ב ע"ב) שתהא יציאת מצרים טפלה לה, כמו שדרשו בפסוק (ירמיה כג ז) ולא יאמרו עוד וגו', מה שאין כן אם אמרינן חוזר וניעור, אם כן יצוייר שפיר תוספת מרובה על העיקר, והשתא אתי שפיר דקרי לגאולה העתידה בלשון תוספת. והן הן דברי הילקוט שראו הנביאים תוספת מרובה על העיקר, והיינו מדכתיב ואריה כבקר וגו', דמזה מוכח דטעם האיסור של אריה הוא משום שנתפטם באיסור, ואם כן חוזר וניעור ותוספת מרובה על העיקר, ולכך קרי לגאולה העתידה במהרה בימינו בלשון יוסיף, ודוק כי נכון הוא בס"ד.

עוד ביאור על דברי רש"י שהיה זיו אקונין שלו דומה לו, על פי מ"ש בספר שם משמואל בשם אביו בפסוק (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, כי המילוי אותיות של יעקב הוא יוסף, כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, המילוי של יו"ד הוא י של יוסף, המילוי של עי"ן הוא סמך, המילוי של קו"ף הוא וא"ו פ"א של יוסף, נשאר עוד המילוי של בית, הוא י' ת', הוא ר"ת תולדות יעקב יוסף, עד כאן דבריו. והוא עצמו מפרש כי יוסף הוא ממש יעקב, כי ויהי ה' את יוסף (בראשית לט ב), שהשם מצטרף ליוסף שהוא קנ"ו, והשם גימטריא כ"ו, אם כן שניהם יחד עולה מנין יעקב, מפני זה אמר הכתוב (ישעיה יא יא) יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו, ר"ל כשיוסף הוא מחובר לה', אז הוא במדריגת יעקב שיש לו חיבור עם יעקב, וכן (דברים א יא) יוסף ה' עליכם וגו' ויברך אתכם, שאז בית יעקב אש ובית יוסף להבה ועשו לקש (עובדיה א יח), וזהו מרומז באותיות סמא"ל, הוא מנין קל"א שהוא ר"ת "אש "להבה "קש, ומפני זה יעקב נקרא אל, ר"ת אש להבה, חיבור יעקב ויוסף, וכן בלעם אמר אל מוציאם ממצרים (במדבר כג כב), עד כאן דבריו ז"ל הנחמדים. ואני הוספתי נופך לפרש האי דכתיב בפרשת וישלח (בראשית לג כ) ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו רז"ל (מגילה דף י"ח (ע"ב) [ע"א]) כי הקב"ה קראו ליעקב אל, כי קיימא לן כי ס"מ מס"א, ואל מצד קדושה, על כן ס"מ יבולע, ואל נשאר קיים כי שלנו הוא. ועל פי זה מבואר הקב"ה קראו ליעקב אל, דהאל הוא שלו. ונקדים עוד דנ"ל לפרש הפסוק (בראשית לט ב-ג) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח וגו', וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה, הוא ואו נוסף, דמשמעו שראה פוטיפר שני דברים, א' שה' אתו, ב' שכל אשר הוא עושה וגו', והוא תמוה מאד וכי ראה אותו רשע את ה' אשר אתו, הלא לא ראה רק הצלחה, והיה ראוי לומר וירא אדוניו כי כל אשר הוא עושה וגו', או שיאמר וירא אדוניו ה' אתו כי כל אשר הוא עושה וגו', והבן זה. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי (לעיל בפרשת תולדות ובפרשת נשא) הפסוק (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בשנה ההוא וגו' וימצא מאה שערים, ותרגומו מאה בדשערוהו, ויברכהו ה'. על פי שפירשתי המדרש (במ"ר פי"א ה') יברכך ה' (במדבר ו כד) בממון, וישמרך מן המזיקין, והפסוק (קהלת א יח) יוסף דעת יוסף מכאוב, ובתוספת נופך כי מצינו שני מיני ברכות, ואת שדי ויברכך (בראשית מט כה), וגם יברכך ה'. וידוע מהראב"ע בריש פרשת וארא כי שם שדי שמורה לשדוד המערכה, מכל מקום ניסים שלו נסתרים בדרך המערכה, וניסי שם הויה באתגליא, כי השם הזה היה קודם, עיין שם בשינוי הלשון כי כאן המתקת הדברים בטעמן, והבן. והנה מובן לפי זה כי הברכה של שם שדי הוא מכוסה בטבע, על כן אינו שורה רק בדבר הסמוי מן העין, ורק בכדי שהדעת טועה, מה שאין כן ברכת ה'. וזה לדעתי פירוש (משלי י כב) הפסוק (משלי י כב) ברכת ה' היא תעשיר, והבן. וגם נוכל לפרש הסיפא דקרא ולא יוסיף עצב עמה, שלא יתעצב על דעתו כי טוב היה לו שלא ידע, והבן. ועל פי זה פירשתי (בפרשת כי תשא, שמות ל לא) שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, ומה שדרשו רז"ל במסכת הוריות (דף י"א ע"ב) כי זה בגימטריא י"ב לוגין היה, וממנו נמשחו המשכן וכליו, ואהרן ובניו, והמקדש וכל כליו, וכל כהנים גדולים, וכל המלכים, וכלו קיים לעתיד לבא. כי לי היינו לשמי, היינו שם המיוחד כמו שפירשו בויקחו לי תרומה (שמות כה ב), עיין בשפת אמת על משלי. וזה התכת הכתוב שמן משחת קדש יהיה זה י"ב לוג כדברי רז"ל, ואם כן הוא דבר המדוד רק לי לשמי, על כן הוא לדורותיכם, והבן זה. ועל פי זה מבואר ויהי ה' את יוסף, ה' דייקא, ויהי איש מצליח, ר"ל שהצלחתו היה על ידי שם הויה שהיה באתגליא חוץ לדרך הטבע ולא היה מכוסה בטבע, על כן וירא אדוניו הצלחה זו, ומפרש כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח וגו', ה' דייקא, ועל ידי כן ראה אדוניו הצלחה זו, כי אם היה על ידי שם שדי לא היה רואה, כי היה תולה הכל בטבע והבן, ואם כן ראיית פוטיפר קאי על מעשה הצלחה, וכי ה' אתו היא נתינת טעם, והוא נכון בס"ד. והנה כבר פירשתי (בפרשת בראשית ב ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, דעצם החיות היינו הנשמה הוא שמו, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו, ששמו חופף עליו ומאיר. והנה בר ישראל ראוי שצלם אלקים יאיר עליו, כמו שפירש האלשיך בפסוק (שיר השירים ב יד) הראיני את מראיך, ובודאי דיש בו שם משמותיו הקדושים, ומסתמא שם אלקים כי כן נאמר (בראשית ט ו) בצלם אלקים, וזה בסתם בני אדם שהם נתונים תחת הטבע, ועל כל פנים מכוסים בטבע כי אלקים בגימטריא הטבע, ר"ל כי גם הטבע בהשגחה כי אלקים שופט (תהלים נ ו), והבן זה כי התורה על הרוב ידבר מדה בינונית, אבל יש בני עליה ששם ה' נקרא עליהם, וכל עניניהם למעלה מהטבע ואינה מכוסה בטבע כלל, והיינו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' דייקא נקרא עליך, דהיינו בלי כיסוי, לכך וראו, (אבל זולת זה) יכולין לתלות בטבע, כי תולין כל כמה שיכולין לתלות בטבע, אבל כשנקרא שם ה' אז וראו, לכך ויראו ממך, ועל כן כתיב (ישעיה לח טז) ה' עליהם יחיו, כי המיתה טבעית, והבן. ולפי זה יוסף הצדיק שהיה שמו מאיר על פניו וגם שם הויה, כי כתיב ביה כי ה' אתו, וזהו זיו אקונין שלו, והוא דומה ליעקב, כי יוסף עם ה' שנתחבר עמו הוא יעקב, ואז אש להבה לכלות שונאי ה' ית', וקרן ישראל יתרומם. וכבר כתבו דורשי רשומות והיה ביום ההוא יוסיף ה', כשיתחבר ה' עם יוסף לקנות את שאר עמו, כי אז יהיה יעקב רק בגימטריא יוסף ה', כי יחזור הוא"ו לאליהו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה יובן ויתורץ הקושיא שיש בנר חנוכה (ב"י או"ח סי' תר"ע), דלמה תקנו ח' ימים, הלא הנס לא היה רק ז' ימים דהרי היה בו להדליק יום אחד. ולפי מ"ש אתי שפיר, דהנה אז אחר חורבן הבית ראשון, לא היה משמש רק ניסים נסתרים מכוסה בטבע כמו נס דפורים, וכן חנוכה שהיה גוף הנס על ידי נצחון מלחמה דחשמונאים, ונמצא כיון שהיה רק פך אחד שהיה ידוע ומשוער שאין בו רק להדליק יום אחד, אם כן הוי דבר המדוד ומנוי ולא כסוי מן העין, ואיך יתכן בו ברכה, והיה צריך להיות שורה בהשמן בחינת הויה היפך הנהוג אז, דהנה כל אשר שם ה' נקרא עליהם חסרו בבית שני, ולכך גם שמן המשחה לא היה, ולא היה הכהן גדול משוח רק מרובה בבגדים, כי נאמר שמן המשחה יהיה זה לי לשמי כמ"ש, (ובהיפך) [ובהפך] זה היה צריך להאמר בו שם הויה, והוא עיקר הנס, ואם כן היה עיקר הנס בשמן הראשון שהיה שורה בו שם הויה והבן, (ועיין מ"ש לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויזרע יצחק וגו').