Chasidut על ישעיהו 38:1

ונקדים הקדמה אחת קטנה, מה שנאמר (בפרשת משפטים, שמות כד יא) באצילי בני ישראל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שהוא דבר תמוה, ואף לפירוש רש"י (ד"ה ויחזו) והתרגום, התמיה במקומה אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (ישעיה מ כה), האם אל אכילה ושתיה הגופנית. אך נ"ל בזה, כי כבר כתב העקרים כי התורה לא יעדה שכר רוחני רק גשמי, משום שהנשמה טבעה למשוך אל מקורה, אך הגוף וכחותיו מתגברים עליה, ואם כן עיקר הערת התורה בשכר ועונש בשביל הגוף שיש לו כמבואר בחובת הלבבות. והנה מבואר בספרים דשלשה מיני אהבות יש, אהבת הערב, והמועיל, והטוב. והנה הטוב הוא הטוב שבכולן, ונ"ל דהטוב אם יהיה לערב, אזי הוא הטוב המובחר, דערב היינו להגוף ולא לרוח ונשמה, ומועיל היינו לרוח, וטוב היינו לנשמה, והנה כשהגוף מסכים עם הנשמה בכל כחותיו, כמו שהתפאר דוד רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויק"ר ל"א א'), והיה שש ושמח ועלז בתענוגי רוחניים ומתענג, אז הוא במדריגה הראויה ועובד בבחינת טוב ומועיל וגם בתאות הערב. וידוע כי אכילה ושתיה הוא (תאב) טוב וערב שבכל התענוגים של החמשה חושים, והיינו ויאכלו וישתו, וחדיאן כאלו אכלו ושתו, וק"ל. ועל דרך זה יהיה הסעודה שלעתיד, דהיינו שיהיה התענוג הרוחני לגוף ולנפש ביחד כאחד. עוד נקדים הויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב במסכת אבות (פרק ג' משנה ז'), בענין קשה רימה למת כמחט בבשר החי (ברכות י"ח ע"ב), שהבאתי ראיה להיפך, וגם דחיתי ראיותיו והכרחתי רק כפשוטו כי נשאר רושם מחיות הן לטוב או לרעה, וכמו שביארתי הפסוק (ישעיה כ"ט (כט) ד') והיה כאוב מארץ קולך, שמבואר בעקרים שמאוב ראיה על תחיית המתים, והיינו ההשארת רושם החיות בגוף הנקבר, רק שהוא סגור ומסוגר כעצמים בבטן המלאה אין יוצא ואין בא, והיינו (איוב י"ד כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו, היינו הנפש אשר עליו היא תאבל. ועל פי זה פירשתי המשנה באבות (פ"ג מ"א) מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. דקשה איזה מוסר יש במאין באת, והיינו על פי הגמרא סנהדרין (דף צ"א ע"א) שני יוצרים יש לנו, אחד יוצר מן המים ואחד מן העפר, ואם כן אם יכול ליתן בתוך טפה סרוחה אחת חיות, ולהלבישה בבשר גיד ועצם ונפש רוח ונשמה, מכל שכן שיכול להשאיר בבשר גיד ועצם רושם חיות, והיינו מה דלא הוי הוי וכו'. ועל פי הגמרא (סנהדרין צ"א ע"ב) שמפרש (תהלים נ ד) יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ זה הגוף לדין יחד, משל למי שמרכיב חיגר על הסומא, ונראה שזה הפירוש של הרכבת חיגר כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת אמור). והנה הרשעים בחייהם קרוים מתים וצדיקים אף במיתתן קרויים חיים (ברכות דף י"ח:). ואף על פי כן כתיב בהם מיתה אתמהא, ומי לנו גדול ממשה שנאמר בו וימת (דברים לד ה), ואי משום שלא הניח בן כמותו, הלא גם בחיים לא היה לו בן. ואני אומר כי צדיק במותו כבר מה למפרע, ורשע במותו הוא חי למפרע, דבלאו הכי יש להבין מה זה שאמרו שרשעים בחייהם קרויים מתים, כיון שאנו רואין שהוא חי. והנ"ל בזה כי החיות הגשמיות שאנו חיים בו, אינו חיים אמיתיים ואינו ממין החיות האמיתי הדבוק באל חי מקור החיות, וחיים שלנו הוא בשם מושאל מחיות הנאמר בו ית'. וכמו שפירשתי (משלי א' כ"ג) באביעה לכם רוחי, על פי מה שכתב בעל מעשה ה' והשל"ה לתרץ על שכר גשמי ודברים גשמיים הנזכרים בו ית', (ועיין מ"ש בפרשת ויצא בפסוק (בראשית כח יא) ויפגע במקום), ורבותא הוא לצדיק שאף בחייו הוא חי. והיינו ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד), פירוש אף היום בעודכם עם הגוף אתם חיים, ועל פי זה מפרש טועמיה חיים זכו (מוסף לשבת), כי שבת מעין עולם הבא כמו שדרשו רז"ל (ברכות נ"ז ע"ב). ועל פי זה נראה שנתקיים מאמר הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), כי מה שתירצו רז"ל (ב"ר י"ט ח') יומו של הקב"ה אלף שנה, אינו מובן דהזמן משוער בתנועה היומית, ולנגד בלתי בעל תכלית, רגע ואלף שנה בסוג אחד. אך הכונה במאמר מות תמות, כי החיות האמיתי נעדר, והחיות דילן ממש היא מיתה נגד חיות האמיתית, והיינו טוב מאד (בראשית א לא) זה המות (ב"ר ט' ה'), ושגרם מיתה לו ולכל באי עולם היינו המיתה שבחיים, ודו"ק, ועל פי זה יש לפרש גם כן (קהלת ז' א') ויום המות מיום הולדו, דהנה הנשמה קודם שנולדה היתה דבוקה במקורה וחיה בחיות אמיתית, וכשנולדה נעדר אותו החיות, וזה שאמר טוב שם משמן טוב (כמו שאפרש למטה), והיינו כשהוא בבחינה שיום המות מיום הולדו, ונמצא שיש לו נשמה קדושה, ולכך הצדיק שאף בחייו דבק בו יתברך, ממילא הוא בסוג החיים האמיתים, מה שאין כן ברשעים אין להם שום שייכות כלל בחיות הנאמר בו ית' כנ"ל. ועל פי זה מיישב קושית מהרש"א דמקשה האיך הוכיחו בגמרא ברכות דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ואף על פי כן גם גבי הצדיק אינו דומה כשהוא עצם נבדל מוכשר, לעת שהוא שוכן בתי חומר, ולכך נגד חיים האמיתי' יקרא זאת מיתה, ועל דרך משל מי שיש לו מאה אלף ונחשב לעושר גדול, אם יתעשר עוד ויהיו לו אלף פעמים כהנה, ואמר האחד זה נתעשר. ואמר לו השני האיך תאמר זה נתעשר, והלא מקודם נחשב גם כן לעשיר גדול, אך תאמר שנעשה עני דהיינו למפרע, ואיך שייך לומר נתעשר, וכן להיפך במאה זוז ואבד הכל. והנמשל מובן. והיינו (קהלת ד' ב') ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר הם חיים עודנה, ואם כן מה היא המיתה, אלא ודאי דהמיתה הוה למפרע מן החיים, והיינו יום המות מיום הולדו. ולפי זה הצדיק אינו המת, רק חייו הם מתים למפרע. והיינו דאמר ישעיה לחזקיהו כי מת אתה (ישעיה לח א), ודרשו רז"ל (ברכות דף יו"ד (י') ע"א) בעולם הזה, ואתה דייקא ולא הימים, ועל ידי מה ולא תחיה לעולם הבא, והבן.

וישלחו את כתונת הפסים וגו' זאת מצאנו וגו' (בראשית לז לב). והוא תמוה הלא גם הם ידעו שעשה לו כתונת פסים. וגם ויכירה מיותר. והנ"ל על פי המבואר ביבמות (דף ק"כ ע"ב) דאיכא מאן דסובר סימנים דאורייתא, ואיכא מאן דסובר סימנים דרבנן, רק באבידה מפני תיקון העולם, ויתבאר שם דמאן דסובר סימנים דאורייתא, ודאי חייש לשאלה, והארכתי בתשובה (השיב משה חלק אה"ע ס"ו) דדוקא לענין סימן חיישינן, דעל ידי סימן יש תרי חששות דילמא איתרמי הסימן וגם לשאלה, אבל כשמכיר בטביעת עין לא חיישינן לשאלה, ובודאי דאין חכמה כחכמת התורה, דמה שהתורה החזיקה לודאי הוא ודאי, ואם לא כן פטומי מילי ובדדמי ודברי הבאי. והנה זה להמון שאינם משיגין דעת התורה, אבל באבות שהשיגו התורה מצד שכלם, כל דבורם ועסקיהם המה על פי התורה, וגם דברי הבאי לא היה נכתב בתורה הק'. ועל פי זה יתבאר הפסוק (בראשית לז לג) ויכירה, ר"ל שהכירה בטביעות עין ויאמר כתונת בני, אם כן ודאי חיה רעה אכלתהו, דאלו על ידי סימן, היה מקום לומר דילמא איתרמי, או דילמא שאל בגדיו לזולתו הנהרג ויוסף עודנו חי, מה שאין כן אחר שהכיר הכתונת בטביעות עין, ליכא למימר הכי, והבן. ועוד יש לפרש הפסוקים הנ"ל, ולתרץ מה שיש לדקדק דלמה עשו כך לצערו. ועוד קשה הכפל טרוף טורף. ועוד ויתאבל על בנו ימים רבים (בראשית לז לד), הלא אבל הוא רק שבעת ימים, כדילפינן במסכת (מ"ק) (שבת קנ"ב ע"א) מקרא (בראשית נ י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ואף דהוא רק אסמכתא, מכל מקום הלא הם קיימו כל מילי דרבנן. וגם (בראשית לז לה) ויבך אותו אביו מיותר, והדרשה תדרש (ב"ר פ"ד כ"א). וגם לבאר על פי זה הפסוק (בפרשת ויגש, בראשית מה כז-כח) ותחי רוח יעקב אביהם, (בראשית מה כח) ויאמר רב עוד יוסף בני חי. והנ"ל על פי מ"ש אהא דאמרינן בשבת (דף קנ"א:) אליבא דרב פפא, כדרמי בר אבא דאמר אין חיה שולטת באדם, אלא אם כן נדמה לו כבהמה. וקשה לי על זה מהא דאמר רב פפא (ב"ק דף ל"ז.) אינו מועד תנן, דמועד לאדם אינו מועד לבהמה. וביארנו הדברים על פי מ"ש בעקדה שער ט"ו בארוכה עיין שם, ותורף הדברים כאשר תכבוש הנפש החלק החומרי הכלול מכל הנמצאות בהמות חיות ועופות, שעל כן נמצאו אישי האדם קצתם נוטים אל טבע אריה, וקצתם אל הדוב וכדומה, אז כל הנמצאים יקבלו עול מלכותו, והוא ימשול עליהם כמו שנאמר (בראשית א כח) ורדו בדגת הים וגו'. אך כאשר לא ישמור האדם צלמו הנפשית והאנושית, וכל כחותיו הגופנית אשר ישנם בו הדומים לטבע הבהמות והחיות ימרדו בנפשו, והצורה משועבדת לכח החומרי הדומה לבהמיות, אז כל הנמצאות ישלטו גם כן עליו. וז"ש רז"ל אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה, כלומר שכח הנדמה לאותו חיה שישנו באדם, הנו הוא מופשט מצורה אנושית ודומה לבהמה, שנאמר (תהלים מט יג) נמשל, ר"ל האדם הוא נמשל ולא מושל, מחמת כבהמות נדמו, ר"ל שהנדמה היא כבהמה ולא אדם, ודו"ק. והנה כאן היה לו ליעקב הוכחה שלא נהרג רק חיה אכלתו, מצד שלא נמצא כלל מהגוף רק הכתונת מגולל בדם, וזה פשוט. ועל פי זה יתיישב זאת מצאנו, שהוא מיותר דלא הוה ליה למימר רק הכר נא. אלא דר"ל רק זאת מצאנו ודו"ק, והנה כונתם היה להיות הנחמה תיכף עם הבשורה ולא יצטער ויתאבל, כי מוכח שהיה ח"ו רשע, דאם לא כן לא היה חיה שולטת בו, וכדעת הפוסקים בבן מומר שאין צריך להתאבל עליו, אבל הוא חשב כדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבל ה"י) כי אדרבה צריך אבילות יותר על הגוף ועל הנפש. והנה על הנפש אין לו גבול, והיינו ויאמר כתונת בני חיה רעה וגו', ואם כן טרוף טורף ח"ו בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שדרשו רז"ל (ברכות י' ע"א) תמיד על הכפל כי מת אתה ולא תחיה (ישעיה לח א) וכדומה, ויקימו כל בניו וגו', היינו אחר שבעה כדין, וימאן וגו' כי ארד אל בני אבל שאולה, על דרך שדרשו רז"ל ורק בסגנון אחר, על דרך שאמר אותו תלמיד באחר מאן מרמי ליה מידי (חגיגה דף ט"ו:), וגם הזקן בטוח היה בכחו, ולכך כיון שחישב כן ויתאבל על בנו ימים רבים כאמור, ומפרש הטעם כי הנה הצדיק אבד לדורו אבד (מגילה ט"ו ע"א). והנה הבוכה אינו בוכה רק על עצמו, אבל לא על הצדיק כי עוז וחדוה במקומו (דברי הימים א' טז כז), אבל בהיפך ח"ו הוא בוכה עליו, והיינו ויבך אותו אביו. ואחר כך כשנאמר ותחי רוח יעקב, דהיינו שחזר לו רוח הקודש (תנחומא וישב סי' ב'), וממילא ידע שהוא צדיק אף שהוא המושל בארץ מצרים ולא למד מהם, אז אמר רב עוד יוסף בני חי, דהיינו מלבד הבשורה אשר שמעת, עוד מצורף לזה בני חי, דהיינו שהוא צדיק כמו שדרשו (ברכות י"ח ע"א) בפסוק (שמואל ב' כג כ) בן איש חי, ואם כן נסתלק הצער מכל וכל, דהא זה היה עיקר צערו, והבן.