Chasidut על ישעיהו 51:13

ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה וגו' (ויקרא ז יח). פירש רש"י (ד"ה ואם) במחשב לאכלו בשלישי הכתוב מדבר, עיין שם. ויש להקשות למאי צריך לומר המקריב אותו לא יחשב לו, דהוא שפת יתר כיון דכתב כבר לא ירצה, אם כן הקרבן פסול וממילא לא עלה לבעלים לשם חובה, דמה אם שחט שלא לשמן סתמא, מצינו בריש זבחים (ב' ע"א) דאף אם הקרבן כשר, מכל מקום לא עלו לבעלים לשם חובה, מכל שכן היכי דהקרבן פסול. גם יש להפליא למה תצא זאת מלפני הכהנים עובדי ה' לשחוט את הזבח על מנת לאכלו ביום השלישי דייקא, דאטו ברשיעי עסקינן או מומר להכעיס ח"ו, הלא מסתמא הכהנים המה יראי ה', ואין בודקין מהמזבח ולמעלה (פסחים ג' ע"ב). והנ"ל בזה, דהנה כבר עמדו הקדמונים על ענין הקרבנות, דאם אדם חטא בהמה מה חטאה, וכבר היה דברינו בזה למעלה (בפרשת ויקרא), דהעיקר הוא דעל ידי הקרבן ישים החוטא אל לבו ויחשוב בעצמו מה זה שבשביל שחטאתי אני, ישחט תמורתי בעל חי שלא חטאה ואין עול בכפה, ובודאי אין זה כי אם השתעבד הפחות להנכבד ממנו, כי על ידי זה הותר לי לשחוט הבעל חי תמורתי והיתה נפשה תחת נפשי, הנה מזה יבא החוטא ליקח קל וחומר בעצמו, ומה אם הבעל חי לנגד האדם אשר לא בראו ולא גמלו כל טוב כך, על אחת כמה וכמה איך ראוי להאדם להשתעבד ולהכנע להנכבד מלך מלכי המלכים הקב"ה שבראו והוציאו מאין ליש וגמלו כל טוב ואיננו מסיר השגחתו ממנו אף רגע, ומזה יבא לחשוב עם קונהו ולקרוע סגור לבו עלי חטאיו אשר עבר ופשעיו אשר גבר, ויתמרמר מאד ויתחרט וישוב בתשובה שלימה. ובזה פירשתי הפסוק (מיכה ו ו-ח) במה אקדם ה' איכף לאלקי מרום וגו'. דיש לדקדק דפתח בה' וסיים באלקי מרום. וגם מה ענין התואר אלקי מרום לכאן. ולדברינו הכי פירושו, במה שאקדם ה' דהיינו בקרבנות, ענינם וכונתי הוא דעל ידי זה איכף לאלקי מרום, דהיינו נגד רוממותו יתעלה כנ"ל, כי האקדמנו בעולות וגו', הלא כל זה אין די, (מיכה ו ז) והירצה ה' באלפי אלים וגו', אמנם עיקר רצונו הוא לבא על ידי זה לידי הכנעה ולידי מדות טובות, והיינו (מיכה ו ח) הגיד לך וגו' מה ה' דורש מעמך כי אם עשות חסד והצנע לכת וגו', שעל ידי הקרבן יבא לידי מדה זו, והבן. ונמצא לפי זה עיקר הקרבת הקרבן הוא, דעל ידי זה יתעורר האדם לחשוב עם נפשו איך שראוי לו להשתעבד למלך מלכי המלכים מקל וחומר השתעבדות הבהמה אליו. אבל אם אינו עושה החשבון הזה עם נפשו ואינו שב בתשובה, אזי הקרבן אינו כלום והירצה ה' באילים, ורחמיו על כל מעשיו כתוב (תהלים קמה ט), והנה כי כן קרבן כזה אינו עולה לרצון, וממילא אין להכהנים לאכלו, כי הכהנים אוכלים בזמן שהבעלים מתכפרים ולא בזמן שאין הבעלים מתכפרים בו (פסחים נ"ט ע"ב). אמנם זה דבר התלוי במחשבת הבעלים המקריבים, ואיך יודע להכהן המקריב אותו אם הבעלים חשבו לנפשם כנ"ל, ואם עשו תשובה להכשיר הקרבן אם לאו, והנה לבי אומר לי וברור בעיני דזה היו סיבה מאת ה' החוקר לב ובוחן כליות, דבאם הבעלים לא שמו אל לבם ככל הנ"ל ולא שבו בתשובה כראוי, אז בעל כרחו של הכהן נזרקה במחשבתו בעת הקרבה לחשב לאכול הקרבן ביום השלישי, לגלות דהקרבן פסול ואינו ראוי להקרבה והכהנים לא יאכלוהו. וזה שאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי, כפירוש רש"י שמחשב לאכלו ביום השלישי לא ירצה, ושלא תקשה איך יצוייר מחשבה פגולה כזו בכהני ה', על זה אמר המקריב אותו, ר"ל הבעלים לא יחשב לו, כלומר לא עשה החשבון השתעבדות הפחות להנכבד מבהמה לו, וקל וחומר ממנו למלך מלכי המלכים, לכך פיגול יהיה כי מה' היתה נסיבה לשום זה במחשבת הכהנים, למען לא יאכלוהו ולמזבח לא יעלה כאמור, והבן. ועל פי האמור דעיקר הקרבן הוא כדי שיתעורר בתשובה על ידי חשבון השתעבד הפחות לנכבד, פירשתי אמרם (ברכות נ"ה.) שלחנו של אדם דומה למזבח. דר"ל דגם על ידי ששוחט בהמות ועופות למאכלו, על כרחך מטעם השתעבד הפחות להנכבד, אם כן גם מזה יקח קל וחומר הנ"ל לעצמו להשתעבד לרוממות הבורא יתעלה. ובזה פירשתי (ישעיה (נא יב) נ"א י"ב) מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך וגו'. דהנה ידוע דיש שני בחינת יראה, יראת העונש והיא נקרא יראה תתאה, כי ירא רק את עצמו שלא יענש וימות ח"ו, ולמעלה מזה יראת רוממותו יתעלה הנקרא יראה עילאה שלא מחמת העונש כלל, רק משאיתו והדר גאונו ית' בחינת השתעבד הפחות להנכבד. וזה שאמר מי את (לשון הגדלה), כלומר הלא אתה זרע אברהם יצחק ויעקב, ותראי רק מחמת שאנוש ימות היינו יראת העונש, הלא בערכך ראוי לך להבן ולקחת מוסר השכל מבן אדם חציר ינתן, ר"ל שהיה מהראוי שיאכל חצר ועשב השדה, ומדוע זה הותר לו בעל חי למאכלו (עיין), ועל כרחך מטעם השתעבד הפחות להנכבד אף גם שלא עשאו ולא בראו, ואיך תשכח ה' עושך וגו', ודאי מהראוי להשתעבד לנגדו יתעלה וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, והבן.

עוד יתכן לומר על פי מ"ש (ישעיה נא יב-טז) בפסוק מי את ותראי מאנוש ימות וגו', (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך נוטה שמים ויוסד ארץ. ר"ל מי את שתירא מאנוש ימות ותשכח כי ד' עשה אותך שתהיה אתה בכחך נוטה שמים ויוסד ארץ, וכדכתיב בתריה (ישעיה נא טז) דברי בפיך וגו' לנטוע שמים וליסד ארץ. ומפרש בזוהר הק' (ח"א ה' ע"א) כי על ידי חדושי תורה שמחדשין הצדיקים, נבראים שמים וארץ חדשים, עיין שם. וז"ש (בראשית א א) בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, אחר כך (בראשית ב ג) אשר ברא אלקים לעשות, פירוש הנבראים שברא אלקים הם צריכין לעשות שמים וארץ חדשים, ומי זה אשר ימלא לבו לעשות כן, לזה אמר (דברים ד לב) אשר ברא אלקים אדם על הארץ, והוא יעשה במאמרו ובחדושי תורתו כאמור, והבן.

לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א). עיין באלשיך מ"ש על אומרו לנפש ולא למת. כי עיקר טומאת האדם הוא מכח נפשו אשר עליה תאבל, והוא החלק הקרוב אל החומר וכו'. ועל פי זה פירש אמרם (במ"ר פי"ט ח') תבא אמו ותקנח צואת בנה, כי מאז ברא אלקים אדם, גזרה חכמתו ית' שיהיה הוא וזרעו חי לעולם, אמנם כאשר חטא בא נחש והטיל זהומא טומאה מנפש עד בשר והמיתה מוכרחת לזכך זהומתו, ואמנם ידוע (שבת קמ"ו ע"א) כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהומתן, ועל כן היה חרות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), ובשעת העגל חזרה המיתה הכריכה באדם מכח הזהומא, והיא דבוקה בחומר ובנפש ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף. וזה אומרו כי העגל טונף פלטין הוא האדם, תבא אמו היא הפרה ותקנח וכו', עיין שם. ועל פי דבריו אמרתי לפרש הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל (תהילים מ"ט ט') ויחי עוד לנצח לא יראה השחת. דתמוה טובא, דמשמעו דמדבר בלשון בתמיה, ואם כן הוא כפל דבמה שאמר לא יראה השחת בלשון תמיה, דהיינו שיראה אם כן בכלל מאתים מנה, ונכלל בזה שלא יחיה לנצח. וגם תיבת עוד משולל הבנה. ונקדים מה שאמרתי במשנת עקביא דע מאין באת וכו' (אבות פ"ג מ"א) (וכמבואר בריש פרשת ויחי), והוספתי נופך בהויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב (אבות פרק ב' משנה ז') על אמרם (ברכות י"ח ע"ב) קשה רימה למת כמחט בבשר החי, דממקומו מוכרע דלא כהתוספות יום טוב, דאיתא שם במשנה (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רימה, דבשלמא לענין כאב ודאי יש חילוק בין רב למעט, מה שאין כן לענין בזיון, והבן. אלא ודאי דהעיקר דנשאר רושם חיות סגור ומסוגר, והוא הבלא דגרמי, והוא הפירוש (איוב י"ד כ"ב) ונפשו עליו תאבל, דהיינו הנפש אשר עליו תאבל והבן, ואין תימא כי מי שברא הכל יש מאין, אין נמנע אצלו להשאיר רושם ההרגשה אחר המות, והוא מוכרח הן לצדיק לקבל השכר כי אין הקב"ה מקפח שכר הגוף, והן ברשע לענין עונש, וכמו שביארתי בשוש אשיש (בהפטורת נצבים, ישעיה סא י). ועל פי מה שאמרתי (בפרשת צו) בפסוק (ישעיה נא יב-יג) מי את ותיראו וגו' (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך. ועל פי זה מבואר משנת עקביא הנ"ל, שהיא הצעה למה שבא אחריו, הן לאן אתה הולך, והן לענין ולפני מי אתה עתיד וכו', על פי שני יוצרין יש לנו דאיתא בסנהדרין (ה' צ"א ע"א), ועל פי הרכבת חיגר על הסומא (סנהדרין צ"א ע"א) והבן, ועל פי זה תבין דברי האלשיך באר היטב עיין עליו. והנה על פי דברי האלשיך נצמח לנו סברא חדשה היפך ממה שהיה עולה על דעתינו מעיקרא, דהשארת רושם החיות הוא דרך ניסיי. ועוד נתבאר לנו דטבע הבריאה (ה"ה) [היה] להיות נפש החיוני נקשר לעדי עד, ועל ידי החטא המיתה בהכרח לטובתו היפך טבע הבריאה, ואם כן הרושם שנשאר הוא מטבע הבריאה, ועל כן אחר התחיה יחיו לעדי עד, כיון ששוב לא יהיה המיתה בהכרח, אם כן יחזור טבע הבריאה למקומו. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל, דהנה דוד המלך ע"ה רצה לומר לא יראה השחת בלשון תמיה, להחריד לבבות בני אדם בחיבוט הקבר או בהגיהנם שנקרא שחת, ועל ידי זה ישיבו אנשי בליעל דבריהם לאמר דבודאי לא יראה ולא ידע, כי אז הוא מוטל כאבן דומם אין חרדה מזה, לזה אמר בהצעת הדברים ויחי עוד נצח, ולא בדרך תמיה, רק כמשמעו שהאדם יחי עוד לנצח לכשירצה האדון, ומזה יובן כי טבע הבריאה להשאיר חיות, ומזה יקחו מוסר לומר לא יראה השחת בדרך תמיה, והבן כי נכון הוא.