ישמח משה
(ד) או יאמר, על פי רבינו יונה בשער התשובה שער הראשון, כי הגאוה מסבבת כמה עבירות ורם לבבך ושכחת (דברים ח יד), רום עינים ורחב לבב ניר רשעים כו' (משלי טז ה), ומלבד שהוא גורמת הוא עצמה חטא גדול, שנאמר (תהלים לז לג) תועבת ה' כו', ונמסר ביד יצרו כי לא יעזרהו השי"ת כיון שהוא תועבת ה' אין עזרו עמו, עד כאן דבריו. נמצא כי עיקר שבי היצר הרע לאדם, על ידי שמכניס בלבו גאוה, לולי זאת נאמר (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו בידו, אבל אז ברח העוזר. והנה אם עולה בלב אדם לשבה את היצר הרע, הכנעה ושפלות הוא העיקר, ואז אשכון את דכא (ישעיה נז טו). וזה ושבית שביו (דברים כא י).
סדורו של שבת
א. אחרי דברינו בשורש הקודם חיות שאנחנו זוכים בשבת לעת תפלת שחרית להיותינו נמצאים בדרגת מעלת מבוא בית המלך. והנה קניות המעלה הזאת לבוא לפני המלך ה' לביתו נאוה קודש. אין אדם זוכה אליה כ"א כשיושלם בנפשו מעלת מדת הענוה השלימ' באמתיו' אופן שלימו'. ועליה אמרו חז"ל (ע"ז ב' ע"ב) ענוה גדולה מכולן כלומר מכל המעלות. שחשיב שם פרישות וטהרה ויראת חטא ורוח הקוד' וחסידות וכו' שנאמר רוח ה' אלהי' עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים חסידים לא נאמר אלא ענוים הא למדת שענוה גדול' מכולן. ואמרו (ילקוט תהלים קי"א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סילותה לרגלה שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה וגו' וכשמגיע אדם לשלימות מעלה זו. עליו אמר הכתוב (ישעיהו נ״ז:ט״ו) מרום וקדוש אשכון. ואת דכא ושפל רוח וגו' ופליגי בה רב הונא ורב חסדא (סוטה ה' ע"א) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא. ופירש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי והיינו אשכון את דכא. וחד אמר אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו. ולהשוות דיעותיהם ולומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי נאמר כי הנה טעם חביבות וחשיבות המדה הזאת לפני הקב"ה יותר מכל המדו' הטובות להיות עי"ז מתגדל ומתקרב לבוא עד לפני המלך ה' הוא מחמת שכך היא מדותיו של הקב"ה שכל הבא לטהר מסייע' לו כמרז"ל ואמרו (יומא ל"ט ע"א) אדם מקדש עצמו מעטו הקב"ה מקדש אותו הרב' ובכל מדה ומדה שאד' מתקדש עצמו בו ורוצה להגיע אל שלימות המדה שיהי' באמתיות לבבו. הקב"ה מסייעו ומחזקו משפיע לו מאורו כדי שיוכל לבוא אל שלימותה ע"כ גם במדת הענוה הקב"ה מסייעו לבוא אל מדה הזאת באמת והוא ע"י שמקרב אותו יותר אל הקודש ומגביהו למעלה למעלה ועי"ז נופל עליו יראה ופחד והכנעת לבו באמת לפני בוראו ית'. כאשר נבאר אי"ה הענין הלז על נכון להלן בשורש הזה ובדרך הפשוט הוא כמשל המלך החכם בראותו ומבין בדעתו באיש א' מעבדיו שהוא ירא ונכנע מאוד לפניו בהבנתו גדולת מלכו ובחכמתו הגדול' לאין קץ אומר המלך הנה האיש הזה החריד לפני כל החרדה הזאת. ובושתו והכנעתו גדל' מאוד מלפני. ועדיין לא בא לביתי ולפני חצר היכל לראות בקצת גדולתי. כש"כ דכש"כ אלו היה זוכה ורואה בכבוד ויקר זיו הדרת יופי ביתי והיכלי היכל לפנים מהיכל וחדר לפנים מחדר. כולם מצויירים ומכויירים בכל מיני ציור וכיור הראוי להיכלי המלך. וכל היכל היותר פנימי משתנ' יותר לעלויי'. ביותר מיני יפויים וציורים. מהם בכסף מהם בזהב מהם בכל מיני אבני יקר. וזיו יופיים וחין הדרת אורם מבהיק ומאיר למאוד. עד אשר ימס לב האדם ותחשך עין הרואה מהביט בהמראה הגדול ההוא. ובכל מיני שירות וזמירות בנבלים וכנורות. וקול כלי זמר ישמע בכל היכל היות' פנימי ביתר שאת. מה מאוד יפול פחדו עליו ויירא וירתת ויתחלחל ויזיע בראותו בזיו יקר קרני הוד תפארתי ואחרי רואי שרצון האיש הזה להיות שפל ונכנע באמת לפני להגיע לדרגת ענוה השלימה הגדולה מדרגות היראה כמאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה'. אעשה לו כזאת וכן רצוני שיושלמו אנשי במד' זו להיותן נכנעים לפני וצו' לא' מהעומדים לפניו להביאו לתוך היכלו. והנ' איש המסכן הלז בבואו אל חצר המלך. ורא' את העומדים בחצר כולם כאחד נבהלו כן תמהו ורעדה אחזתם מפחד יראת גדולת המלך מיד הגיע אליו היראה והפחד וזיווהי משתנ' וארכבתי' דא לדא נקשן וכמעט נופל על פניו מפחד המלך ומהדר גאון עוז עבדיו העומדים לפניו. ומחמת שלבו נכון ורוצה תמיד בהכנעת דעתו ובשברון לבבו לפני המלך: אומר בלבו מי יתן והי' זה כל הימים והלואי שאזכה להיות נשאר עומד חצר הזה תמיד כדי להיות תמיד נכנע לפני המלך. ודי לי בזה שתהי' שכונתי בחדר הזה. ואך הנה צווי המלך להביאו מחדר אל חדר. ובבואו אל החדרים הפנימי ורוא' בגודל הדרת כבודו כנ"ל והכלי זמר המפוארים שבהם ניתן שבח וגדול' להמלך בבי' שלפני בי' מקום כבודו כדרך המלך שמזמרין לפניו בההיכל והחדר שקודם חדר המלך כי בחדר המלך עצמו קול דממה דקה ישמע ואין כח בהמזמרין לפניו לעמוד בהיכלו ולעסוק במלאכת מחשבת להנהיג הכלי ולהנעים הקול כדת הנכון להמזמר אז הנה מגיע אליו ביותר ויותר מאימת וירא' מלכו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך ואשרי אלו העומדים לפניו להיות זוכים לגדול' כזו והלואי ואולי היה חלקי עמהם מה מאוד הייתי עושה זאת בכל כחי ולבבי בגודל תענוג ונחת והייתי משביע כל רצוני ונפשי בזה וכראות המלך רצון האיש הזה שנפשו חשקה למאוד לישאר בירא' מלכו ובהכנעתו לפניו. מצוה עוד להכניסו אל היכל המלך בעצמו אשר אין די באר לפרש ולבאר יופי זיו הדר גדולת ההיכל הזה. והאיש הזה בבואו לתוך ההיכל לא מספיק לראות בתפארת גדולת מלכו עד שנופל על פניו ארצה. והמס ימס לבבו ולא קמה עוד רוחו ואין כח בו לעמוד על רגליו מפני האימה והפחד. ואומר מה נורא המקום הזה ואין זה כי אם מיראת מקום ההיכל לבד אין כח בי להביט אל מראהו מה יהיה כוחי עוד בראותי את כסא המלך המפוארה והשלימה וזיווה מבהיק ומחשיך עפעפי עין הרואה ומכש"כ דכש"כ המלך עצמו ועל כן לא נשמע בפיהו כי אם שבח ההיכל הכבוד. ולא משבחי כסא המלך והמלך עצמו כי נעלם מעין כל ומי יוכל להביט אל מראהו ויופי הדר זיו יקרו. ואחר כל זה הנה ידוע שא"א לו לעמוד תמיד בהיכל המלך כי בעת עומדו שם הנה הוא מופשט ומורם מכל עשיות ודיבורים הנצרכים לצרכי עצמו ופשיטא שאי אפשר לו לאכול ולשתות שם וכדומה משארי צרכיו המוכרחים בהם. ומוכרח הוא ללכת אל ביתו ודירתו. ובעבור שגדל' אהבתו בעיני המלך ורצונו שגם שם לא יסור מאתו יראת המלך וכניעתו לפניו. הנה לגודל ענותנותו כי רבה הוא הולך הוא אל בית האיש הלז בכבודו ובעצמו. וכראות האיש הזה הדרת פני המלך בביתו תיכף נכנע לפניו ויראתו מוטל על פניו גם שם. וגם בעשות מעשהו מצרכי הגוף ירא וחרד הוא וממולא חלחלה ורתת בראותו מי אשר עומד לפניו:
באר מים חיים
באלני ממרא. נודע דרשת חז"ל (בראשית רבה מ"ב, ח') מפני מה דוקא בשדה ממרא ועוד נראה לרמז בזה כי הנה כבר הארכנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף א') אשר עיקר זכות גילוי שכינתו יתברך אל האדם הוא על ידי מדת הענוה השלימה שנשתבח בה אדון הנביאים משה רבינו ע"ה והכתוב אומר (ישעיה נ"ז, ט"ו) אשכון את דכא ושפל רוח ופליגא רב הונא ור' חסדא (סוטה ה'.) חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש רש"י אתי דכא אני מגביהו עד ששוכן אצלי וחד אמר אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו, ועוד אמרו (עבודה זרה כ':) ענוה גדולה מכולן וכו' מכל המעלות שחשב שם פרישות וטהרה ויראת חטא ורוח הקודש וחסידות וכו' עד כאן, ועל כן אברהם אבינו ע"ה לפי שאמר (להלן, כ"ז) ואנכי עפר ואפר והיה כן בנפשו באמת שלא היה נחשב לכלום נגד גדולתו יתברך זכה למחזה שדי, וזהו שכתוב באלני ממרא פירוש מה שזכה לראות פני השכינה הוא לצד שהיה באלני ממרא כי ממרא הוא אפר במספר, והיה בנפשו בחינת אפר כירה המוכן לכל דבר שלא להרגיש שום מעלה בנפשו ובזה זכה להיות אני את דכא שירכין הקב"ה שכינתו אליו כאמור.