חובת התלמידים
הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו זה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מכל מקום כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעקריות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה, כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלת הישות, כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה, חס ושלום, עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת, ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב את עצמו ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר. ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק על ידי זה מרבו, עד שכל דבריו תורתו והדרכתו, לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי מקרבו עד בלתי השאיר לה שריד, חס ושלום מרה תהיה אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים הטובים ומידות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו יתעקמו ויבאישו, וכלם יתהפכו בו לרע, חס ושלום. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא (ישעיהו ה', ב'): ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קיוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.