מי השלוח
ונשב בגיא מול בית פעור, ועתה ישראל שמע אל החקים וגו' למען תחיו ובאתם וירשתם וגו'. זה שאמר הכתוב (ישעיה נ"ג,י"ב) ואת פושעים נמנה, שכלל משה עצמו עם ישראל בענין בעל פעור מחמת שהוא לא קנא קנאת ה' כפנחס, אכן אחר כל זה כתיב ועתה ישראל, שמורה על תשובה, כדאיתא במדרש (רבה נח פל"ח,י"ד) ואין עתה אלא תשובה ועתה ישראל שמע אל החקים והכל מחל לך כפי' רש"י ז"ל ולמען תחיו וירשתם את הארץ ויזכו להלוך לפני ה' בארצות החיים, כמו שכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.
ליקוטי מוהר"ן
וְיֵשׁ צַדִּיקֵי הַדּוֹר, שֶׁאֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה בְּוַדַּאי, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן יֵשׁ עֲלֵיהֶם מַחֲלֹקֶת, הוּא בִּבְחִינַת (ישעיהו נ״ג:י״ב): וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְכוּ', (שם) וַעֲוֹנוֹתָם הוּא יִסְבֹּל; הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲלֹקֶת בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם. וְעַל־יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, עַל יְדֵי זֶה מְתַקֵּן הָאֱמוּנַת חֲכָמִים אֵצֶל הַהֲמוֹן עָם:
ישמח משה
ועל פי האמור י"ל סברא, דלפעמים צדיק שאינו גמור מועיל יותר להכריע לדורו מצדיק גמור, דצדיק שאינו גמור נכנס בגדר הספק להמשקל מצטרף, מה שאין כן צדיק גמור, והבן. וכן י"ל גם כן ברשע גמור, והוא ממש על דרך סברת הרשב"א הנ"ל. ועל פי זה י"ל הא דאיתא (פרק ג' דתענית דף כ"א ע"ב) דבשבבותיה דרב לא הווית דברתי, סבר משום זכותיה דרב הוא, איתחזי בחלמא רב נפישא זכותא וכו', אלא משום האי גברא וכו', עיין שם ובמהרש"א שמקשה מה בכך דנפיש זכותיה, כל שכן דראוי להגן דיש בכלל מאתים מנה. ולפי מ"ש אתי שפיר, וגם יתיישב הסתירה היש בה עץ (בפרשת שלח (במדבר יג כ) ועיין רש"י שם [ד"ה היש]), דמשמע דצדיק מגין, ולא אוכל להמלט ההרה (בפרשת וירא (בראשית יט יט) עיין ברש"י [ד"ה פן]). וכן מה לי ולך דאליהו (מלכים א י״ז:י״ח עיין רש"י ה' [ד"ה להזכיר]), והבן. ויתבאר היטב הלשון מה לי ולך, ר"ל מה הוא הדבר המשותף בינינו כי באת אלי להגן, כי אין שותפות בינינו כי אני החייב ואתה הזכאי הגמור, אם כן הוא רק להזכיר עוני, והבן. ועל פי זה יתבאר גם כן המאמר (שבת נ"ה.) הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, דהא שני תווין היה מרשים, ולמה, הלא באחד סגי, אלא ודאי דהיה בינונים דנידונין בדין הקל, ולא למיתה ולא להעדר הם נתונים, ועל ג' החלוקות מקשה מה נשתנו, או דצדיקים יגונו, או דרשעים יכריעו. ועל זה השיב כנ"ל, והבן. ולהבינך הענין יותר, אומר כי לפעמים הצדיק למדרגתו ראוי להתפס אף בדקדוק קל, אף דלא הוי רוב כי סביביו נשערה (תהלים נ ג, יבמות קכ"א ע"ב), ואם כן כשיצא הגזירה, גם עליו יחול נכנס במנינם, וכשנכנס להכלל אז לא הוי הדקדוק הזה דהא לאו צדיקים נינהו, וכתיב (במדבר כג כא) לא הביט און, ודרשו (במדרש רבה (במ"ר פ"כ ב') הובא ברש"י [ד"ה לא]) אינו מדקדק באוניות שלהם דהיינו ברבים, וכן דרשו (מדרש רבה בראשית פרשה פ"ב סימן ח' (ב"ר פ"ב ח')) בפסוק (ישעיה ג יג) ניצב לריב ה' ועומד לדין עמים, אם כן בפני עצמו ראוי להתפס ונכנס בתוך הכלל להמשקל, ואז יצאו כולם זכאים, והבן. אך פעולת אותן הצדיקים שאינם גמורים, הוא רק אם יכולים להכריע, אבל הצדיקים הגמורים אם רוצים לשאת עון הרבים יכולים, ובכמוהו נאמר (ישעיה נג יב) והוא חטא הרבים נשא, וגם יכולים להתפלל ולבטל הגזירה בתפילתם, מה שאין כן הצדיק שאינו גמור, דגם ההוא גברא בהאי פחדא יתיב ואין חבוש מתיר עצמו, ולכך נאמר (שם) ולפושעים יפגיע, ולכך נאמר בנח צדיק תמים (בראשית ו ט), ולכך ניצל ולא הגין על בני דורו, ולכך אמר לו יתברך למה לא התפללת (זוהר ח"א ס"א ע"ב), והבן, (ועיין לעיל ריש פרשת נח).