Chasidut על ישעיהו 55:13

ועתה נבאר בעזר אדון כל מצות מתנות לאביונים. עוד נבאר על פי זה כמה מאמרים ונבאר מה שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה י:) תחת הנעצוץ (ישעיה נה, יג) זה המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה. ובכל הנעצוצים יעלה ברוש, זה מרדכי דכתיב (שמות ל, כג) ואתה קח לך בשמים ראש, ומתרגמינן מארי דכיא. והיתה להם לאות עולם, זו מקרא מגילה. וזכרם לא יסוף מזרעם. הגם שדברי חכמינו ז"ל כפשוטו נאה למי שאמרן. אמנם אנכי הפעוט והצעיר הריני נותן מעט תבלין למתיקותן. דהנה אמרו גמדא דסנהדרין דף ק"א ע"ב אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרו ונתנו להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ותו איתא התם, תניא רמ"א ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו לישראל כו', ואף על פי שלא נתנה על ידו התורה נשתנה על ידו עיין שם. ונראה ליתן טעמו של דבר מה שנשתנה, כי נראה לפי דעתי מה שזכה עזרא שנשתנה, כי נראה שבנין בית המקדש השני זכו ישראל עבור שקיבלו ישראל את התורה מאהבת הנס, גלל כן בזכות קבלת התורה זכו לבנין בית שני הגם שנתנבאו הנביאים לבנין בית שני, אף על פי כן כבר ידוע לקיים נבואת הנביאים מועיל כשיש זכיות ותשובה למטה נתקיים הנבואה. וכן כתב הרמב"ן שהיו צועקים ישראל במצרים וכתיב (שמות ב, כד) וישמע אלהים את צעקתם, אף על פי שכבר הבטיח לאברהם אבינו ידוע תדע כו', אף על פי כן העיקר הוא התשובה שלמטה. לכן עבור שקבלו את התורה מאהבת הנס, לכן זכו לבית שני, כי כן בנין בית שני היה שנה אחת אחר שקבלו עליהם לקרות המגילה ועיין במגילה דף י"ב ועוד שנה אחת היה ובא דריוש והשלימה ועיין שם ברש"י. ואחר כך מצאתי במדרש שיר השירים, שבזכות קריאת המגילה והנס דפורים זכו לבנין בית שני וששתי שכוונתי לדעתם. והנה עבור שהטבעים נתקנו ונזדככו לכן היה דריוש השני הסכים לבנין בית שני עבור שהטבעים נזדככו. והיה הבנין בית שני נס בתוך הטבעים שלא עכב מלך אומות העולם לבנותו, ואדרבה סייע לבנותו כדרך הנס דמרדכי ואסתר שצוה אחשורוש לטובת ישראל וצוה שמרדכי יתלה את המן. וכן בית שני הוא ה' אחרונה עולם המעשה עולם הטבע שנתקנה אז ובית ראשון ה' ראשונה עולם המחשבה ולכן זכה שנשתנה התורה על ידו:

וְהַדְרֵי לָהּ מִינֵי דְּכַוְרֵי דְּמִקְרֵי בִּירְשָׁא – זֶה בְּחִינוֹת אֱמוּנָה, כְּמַאֲמַר (מגילה י:): תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ – זֶה מָרְדֳּכַי; וְנִקְרָא יְהוּדִי, עַל שֵׁם שֶׁכָּפַר בַּעֲבוֹדַת אֱלִילִים, כְּמַאֲמַר (שם יג): כָּל הַכּוֹפֵר בְּעַכּוּ"ם נִקְרָא יְהוּדִי:

היינו כי הש"י הציב כל הבריאה שכל אחד יהיה מלבוש לחבירו עד שכל הבריאה היא לבוש לרצונו ית' אבל הנחש אי' בתיקוני זוה"ק (תיקון נ"ט) והנחש היה ערום מכל וכו' וליה לא עביד וכו' ואף דאי' בזוה"ק (תצוה קפד.) דלית נהורא אלא האי דנפק מגו חשוכא וכו' הרי דחשוכא אלביש לנהורא כי על ידי החושך ניכר יתרון האור וא"כ הנחש הוא ג"כ לבוש כזה כמו החושך אכן זה הלבוש מהנחש אינו מחמם להאדם כלום כי הוא לבוש רחוק מאוד ואין שום הנאה ממנו ואין שום טוב נצמח הימנו ולזה אינו נקרא לבוש כלל, אולם מסיבת החטא של אדם הראשון נתלבש הנחש וזהו משכיה דנחש כי כיון שנכנס אדם הראשון אף למקום הספק עי"ז הכניס אור להספק ומפאת זה נצמח להנחש כל קיום הוויתו ואף שאין באמת בעולם שום דבר שלא יהיה מזה כבוד אכן זאת הוא רק מצד הש"י כי הש"י יש לו מכוון בכל הדברים שברא ואין שום רע מצדו יתב' ואין שום דבר בעולם שלא יצמח ממנו כבוד שמים כמו שמצינו בפרעה בשעתו והמן בשעתו שנתגדל מהם כבוד שמים ביותר. פרעה אמר מי כמכה באלים ה' ועל המן נאמר (ישעיהו נ״ה:י״ג) והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת ואמרו ז"ל בגמ' (מגילה י) אלו ימי פורים עכ"ז המה בתפיסתם נאבדו ונתבטלו לגמרי וכל קיום הווייתם שהיה לפי שעה נצמח ג"כ רק מסיבת החטא של אדה"ר שנתן מקום לספק ומזה נתלבש הנחש במשכיה אמנם בשעתא דפשיט משכיה מיניה היינו כדאיתא (תרגום יונתן בראשית ג) אחר שבע שנים נפשט מהנחש אורו והוא כי לאחר ההיקף שבעה אזי מכיר הנחש בעצמו שהוא לגמרי ההיפך מכל השבע מדות שהציב הש"י בעולם ולזה הוא אז בזדון מאוד ונסתלק ממנו כל כח הבחירה כדכתיב (ירמיהו נ״א:ל״ט) בחומם אשית את משתיהם וכמו שביאר אא"ז מו"ר זלל"ה הענין מנחש הנחושת שרומז על גודל העקשות בלי שום בחירה כלל ועל עקשות כזה רומז הפשטת עורו אחר שבע שנים ואז הוא כדאי' בזוה"ק (במדבר קיט:) חויא כד איהו בדינא כפיף רישא לעפרא סליק זנבא שליט ומחי לכל אינון דאישתכו קמיה וכו' ואז נתוודע לו בתפיסתו שהוא נאבד לגמרי ומפאת זה נתגדל צעקתו אז וזהו קלא דנחש בשעתא דפשיט משכיה מיניה וכו' וזה הענין הוא ג"כ לפעמים אצל האדם שעושה לפעמים פעולה שלא מדעת ונדמה לו ח"ו שאתמנע תשובה מיניה ואין לו עוד שום תיקון ח"ו כי אינו יכול להבין באיזה אופן יתכן לו לחזור ולשוב ולתקן זה החטא ולהעלותו נוכח הש"י שיעמוד פב"פ ומפאת זה נתגדל אצלו צעקתו מדוע סובב לו הש"י פעולה כזו שיהיה כ"כ בהסתר שלא יהיה אפשר לו להעמידה נוכח הש"י ועל זאת הצעקה רומז קלא דנחש דפשיט משכיה מיניה וע"ז אי' בזוה"ק (שם) לא אתער קלא דנחש אלא בתר זיניה ודא איהו כד בר נש מחי בחוטרא בארעא וקרי ליה לזיניה כדין אתער קלא דנחש לאתבא לזיניה ורזא דא איהו טמירא וכו'. כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא היינו חיבוט חריות כי חיבוט חריות רומז על מצוה בפעולה גולמית שהיא במעשה לבד בלי שום כוונה כי במצות מעשיות אף שאין אדם יודע בהם שום כוונה מ"מ יש בהם גודל יקרות עצום כ"כ אשר אי אפשר כלל שיהיה בהשגת דעת אדם זה היקרות גם בהכוונה היקרה והעמוקה ביותר כי באם היה בכח הבנת דעת אדם להשיג ולכוון את עומק היקרות הנמצא בהפעולה אזי היה די בהכוונה לבד ולא היו צריכין לשום פעולה ולכן אין שום ברכה אפילו על הכוונה היקרה והעמוקה ביותר כי אם על פעולת המצוה במעשה יכולין לומר נוכח הש"י אשר קדשנו במצותיו וצונו כי ענין ברכה הוא אמשכותא כדאי' בזוה"ק (עקב רעא.) היינו שמושך אור להפעולה ע"י הברכה ואומר נוכח הש"י ברוך אתה מה שאין תקיפות כזאת לומר לנוכח הש"י על שום כוונה אפילו העמוקה והנעלה ביותר ולהיות שמצות חביטת הערבה היא פעולה גולמית בלי ברכה כדאי' (סוכה מד:) חביט חביט ולא בריך. וגם שאינו כתובה בתורה רק כדאי' בגמ' (שם) שהוא מנהג נביאים היינו שהנביאים בגודל טובת עין לישראל הנהיגו את ישראל בפעולה גולמית למען הרגיל את הגוף הגשמי של אדם ויפעול תמיד גם שלא מדעתו את רצונו ית' ומפאת זה ההרגל נתעורר קלא דנחש היינו שנתקנו אצל האדם גם אותן הפעולות שנדמה להאדם שאתמנע תשובה מיניה ח"ו כי ע"י שיכול האדם לעשות פעולה כזו שהיא בלא ברכה שרומז שהוא בלא אור ובלא דעת כי אין הדעת והשכל מרגיש בזה שום טעם רק שחפץ להרגיל את הגוף הגשמי שיעשה תמיד רצונו יתברך אף בלא דעתו גם במקום שאינו מבין כלל תכלית המכוון מרצונו ית' יהיה הגוף שלו ג"כ נמשך אחריו מזה נצמח תיקון לכל הפעולות שעשה האדם מלפנים שלא מדעת והיה נדמה לו שאתמנע תשובה מיניה ח"ו וע"י חביטת הערבה מנהיר הש"י להאדם אשר זאת הפעולה עם הגוון שלה שהיתה לפנים בהסתר היה אז בשעת מעשה ג"כ מעומק רצונו ית' והיה עומד גם אז פב"פ נוכח הש"י כן מראה הש"י ע"י מצות חביטת הערבה לבלתי ידח ממנו נדח: