אגרא דכלה
במנין ומספר בני ראובן ושבע מאות ושלשים ושב"ע בוא"ו (במדבר כו ז). ובמנין כללות ישראל שבע מאות ושלשים בלא וא"ו (במדבר כו נא), כן נמסר. נ"ל דכתיב בבלעם (במדבר כד א) וירא בלעם כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל וכו', (במדבר כד ב) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו וכו'. ולא אאריך. ואומר לך הנ"ל כללות ישראל המה מבורכים מאבותיהם, הברכה נמסרה להם והתברכ"ו ב"ך ובזרעך אחריך וכו'. והנה ידוע הברכה העליונה אינה פחותה מאלף, ומעתה תתבונן בלעם ראה כי טוב בעיני י"י לברך את ישראל, וראה כי בכללותם אי אפשר לקללם, ועשה תחבולה וראה כל שבט ושבט לבדו ואפשר שתתקיים הברכה בשאר, ועל כל שבט יחול ח"ו הקללה על שונאיהם, ותהי עליו רוח אלקים שלא היה יכול לקללם אפילו שבט שבט. והנה מספר אלף הוא ברכה עליונה, על כן בשבט אחד כשמזכיר מספר הפחות מאלף, מחברו בוא"ו החיבור עם האלפים, כי בשבט אחד אין כל כך סגולה לברכה, מה שאין כן בכללות ישראל שהברכה בודאי אצלם, הנה האלפים בפני עצמם והפחותים בפני עצמם, להורות שבודאי על כללותם ישנם הברכה: