Chasidut על תהילים 104:1

יְיָ אֱלֹקַי גָּדַלְתָּ מְאֹד, הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְּרִיעָה: (תהילים ק״ד:א׳-ב׳)

ברכי נפשי את ד' ד' אלהי גדלת מאד וגו' (תהילים ק״ד:א׳).
איתא במדרש (תנחומא חיי ג) אמר ר"א גדול היית עד שלא בראת עולמך ומאימתי נתגדלת משבראת עולמך שנאמר אלהי גדלת מאד. ביאר הענין, כי זאת התפיסה של אדם שהציב השי"ת שאין מלך בלא עם, והכבוד שמים כביכול חסר, וישראל משלים ע"י עבודתו, זה הוא רק מצד האדם, שהשי"ת חפץ להיטב שיהיה לאדם מקום לעבודה. אבל מצד השי"ת הוא באמת מלך בלא עם ג"כ, ואינו צריך כלל לעבודת אדם, כי בלעדי עבודת אדם הוא כבודו ית' נמי בשלימות, וכמו דכתיב (איוב ל״ה:ז׳) אם צדקת מה תתן לו וגו'. ועל זה אמר ר"א, גדול היית עד שלא בראת עולמך. אכן אין שייך בזה הודאה לאדם לאחר שאינו עדיין בהבנת ותפיסת אדם כלל, ואף המאמין היותר גדול שבעולם, שמאמין מאד שלמעלה מתפיסת שכלו מציל אותו השי"ת מסכנת נפשות ועושה עמו נסים בכל רגע, בכ"ז כיון שהנסים הם נסתרים מתפיסת אדם נאמר על זה (תהילים קל״ו:ד׳) לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. משא"כ כשמתחיל השי"ת להנהיר הנפלאות שעושה שיהיו מאירים בהבנת ותפיסת אדם, וירגיש בדעתו טעם והבנה בהנסים שעושה עמו, ע"ד מאמרם ז"ל (אבות פרק ג') חיבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום, וכעין מאמרם ז"ל (קדושין מ"א.) לאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז. ע"ז אמר משבראת עולמך נתגדלת ביותר, היינו ששייך שפיר ע"ז הודאה גם בהבנת ותפיסת אדם, וזה נתגדלת ביותר:

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. כתיב (תהלים ק"ד,א') ברכי נפשי את ה' וגו', בזה המזמור רמז דוד המלך ע"ה כל סדר ההנהגה מראשית הבריאה עד אחר ביאת הגואל בב"י. השם הוי' הראשון רומז על מעשי בראשית שנזכרים בפרשת בראשית. השם הוי' השני רומז על הענינים הנזכרים בפרשת נח. אלהי, רומז על הפרשות המדברים מעניני אברהם אבינו, שעיקר עסק אברהם אבינו היה להכיר הכרה מפורשת שהשי"ת צופה תמיד לטובה וזה נקרא אלהי. גדלת, רומז על הפרשות המדברים מעניני יצחק אבינו. מאד, רומז על הפרשות המדברים מעניני יעקב אבינו. הוד והדר לבשת, רומז על הפרשות המדברים מעניני גלות מצרים עד אחר הגאולה, שבענינים האלו נתגלה מפורש אהבת השי"ת לישראל. עטה אור כשלמה, רומז על פרשת יתרו, שאז הראה השי"ת לישראל גודל אורו ועומק רצונו בדברי תורה. נוטה שמים כיריעה, רומז על פרשת משפטים שאחר התגלות האור של מתן תורה אחר כן נסתר כל כך עד שיצא בפועל על כי תקנה עבד עברי כמו שנתבאר ענינו בחלק זה (פרשת משפטים ד"ה המרחק). המקרה במים עליותיו, הוא נגד פרשת תרומה שהוא בנין המשכן שיסוד בנין המשכן היה אחר הכשלון שנבנה בלב ישראל יראה קבועה שנקרא בית, יראת ה' הוא אצרו, שאחר הכשלון ניתן להם מצות בית וקדושתו שכל יסודי הגוף מושכין לפועלות גשמיות וכשנותן כנגדם מצוה הוא גם כן להכניס כחות הגוף במצוה מעשיות, וזה מרמז עצי שטים שהם מרמזין ליסוד בנין האדם שנמשל לעץ, וזה מורה שטים כדאיתא במדרש (תנחומא בלק ט"ז-י"ז) שטים שעשו שטות וכו' ומעין שטים של זנות היה וכו', ולכן נגד תאות הגופניות ניתן להם מצות בעבודה ופעולה מעשיות, ובמשכן היה זה נרמז בעצי שטים. השם עבים רכובו, נגד פרשת תצוה שנזכר בה חושן ואפוד שרומזים לתוקף וחיזוק האדם שעל ידי מעשה המצות מתלבש האדם ומתאזר בתקופות כדאיתא במדרש (רבה תשא פמ"א א') אין לך שעה שישראל באין בזרוע עם הקב"ה כשעה שמקיימין את המצות. המהלך על כנפי רוח, נגד פרשת תשא ששם כתיב ענין מחצית השקל שרומז על מה שאמרו חכמים (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי וגם כתיב שם החטא. עשה מלאכיו רוחות, נגד פרשת ויקהל כדאיתא במדרש (ויקהל פמ"ח ה') ויעשו כל חכם לב, ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה שנאמר חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב והיינו שכל הכוחות סייעו למלאכת המשכן. משרתיו אש להט, נגד פרשת פקודי שנזכר בה לבושי כהן גדול שהוא המשרת להשי"ת וכדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"א,י"א) דא"ר פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היה פניו בוערות כלפידים. יסד ארץ על מכוניה, נגד ספר ויקרא שהוא תורת כהנים שבזכות הקרבנות מתקיים שמים וארץ, ואז ישראל הם בנייחא. בל תמוט עולם ועד, רומז על ספר במדבר ששם נתבארו ונתגלו הרבה נסתרות. תהום כלבוש כסיתו, רומז על ספר דברים שנמצא בו ענינים מכוסים ועמוקים.