מי השלוח
ויסע משה את ישראל מים סוף וגו' ולא מצאו מים. זה שאמר הכתוב (תהלים קי"ט,ל"ו) הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע. עדות הוא דבר ברור מאוד, שדוד המלך ע"ה התפלל שהש"י יטה לבו שלא יקבל רק דברים ברורים ומותרים ושייכים לחלקו, ואפילו אם הדבר מותר אך שאינו שייך לחלקו זה נקרא בצע, וכן היה הענין כאן שהצריך משה להסיעם בעל כרחם, וקבלו מעט יותר מכפי שהיה שייך לחלקם, ולכן היה ענשם מדה במדה שאבדו מעט גם שלהם, שלא מצאו מים היינו תשוקה, כמו שנתבאר על פסוק זה (בחלק ראשון).
באר מים חיים
אכן נראה כי הנה שני סוגי אנשים נמצאים בצדיקים ההולכים לפני ה', האחד הוא הצדיק אשר עובד בצדקו תמיד יום ולילה לא יחשה מקול תורה ותפילה ודביקות ה', והוא הצנע לכת עם ה' אלהיו כלומר שיושב לו בבית מדרשו סגור ומסוגר לא יראה כלל החוצה, כי אם עובד ומשתדל שם בעבודת בוראו כאשר יוכל שאת בתורה ועבודה ומעשים הטובים, ולא יחפוץ להתראות החוצה לסבב בעיר בשווקים וברחובות, כי ירא מאוד את פני ה' וירא לנפשו פן יראה בעיניו, ולבבו יבין איזה תאוה וחמדה האסורה. ונודע אומרם ז"ל (ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ה'). עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה וכאשר ביקש דוד המלך ע"ה מבוראו (תהלים קי"ט, ל"ו-ל"ז) הט לבי אל עדותיך וגו' העבר עיני מראות שוא וגו'. כי שתי אלה הם עקרים ושרשים לכל התאוות והחמדות, ואינו רוצה להביא עצמו לידי נסיון כי אולי חלילה וחלילה לא יוכל לעמוד כל כך. ואם מידי מעשה יצא, אפשר מידי הרהור לא יצא ומה לו לצרה הזאת, מוטב לו לישב בביתו שקט ושאנן ולא יראה לפניו כי אם מחפצי ה' ומצוותיו כמו ספרי תורה, שאר ספרים תפילין ציצית וכדומה, וירחיק עצמו הרבה מבני אדם ולא יחפוץ בישיבתן פן ח"ו יהיה נגרר אחריהם לעשות אחד מיני אלף ממה שהמה עושים, ובלא זה, הנה הם יטרדוהו ויבלבלוהו ממחשבתו הקדושה החפצה להיות דבוקה בה' שלא יונח אף על רגע אחד, ועל כן הוא מתבודד הרבה בינו לבין קונו ומיחד ומקשר ומדבק כל כוחי מורשי לבבו בכל מאמצי כוחו לה' אל המיוחד. וכל לבבו ומחשבתו דיבורו ומעשיו וכל תנועותיו כולם המה ביחוד לה' באמת ובתמים בלי שום מחשבת פסול חלילה.
כתונת פסים
ונבאר מדרש*הגה"ה ונ"ל ביא[ו]ר מדרש הנ"ל, על פי מה שכתבתי במקום אחר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' (אסתר ג, ח). ובזה יובן מאדם יהא - חיבור צורה וחומר, וזה ממך להסיר יצר הרע הגורם פירוד וכו', והבן. ועיין מעבר לדף זה באריכות, עיין מזה בדף הקודם. פ' מצורע (ויק"ר טז, ח), וזה לשונו: מאדם יהא שלא יבואו חלאים עליו, מאי טעמא, דאמר רבי אחא והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז, טו), ממך היא שלא יבואו עליך חלאים. רבי אבין אמר זה יצר הרע, שתחילתו מתוק וסופו מר וכו', יעו"ש. והוא תמוה. וביפה תואר פירש, מאדם יהא, שביד האדם להנצל מיצר הרע לכבשו, וז"ש והסיר ה' ממך כל חולי, היינו שיעז[ו]ר לו לכבוש את יצרו, כמ"ש (תהלים קיט, לו) הט לבי אל עדותיך וכו'. אמנם, מה ענינו לכאן הכא, אי לאו דנימא דקאי אעץ ארז ואזוב, במגבי' עצמו נלקה, ובמשפיל עצמו ניצל מהם, כמ"ש בסנהדרין (יד.) הוי קבל וקיים וכו', יעו"ש.