Chasidut על תהילים 34:9

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל שֶׁעַל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מְקַבְּלִין שָׂכָר בִּשְׁבִיל פִּסּוּק טְעָמִים, כִּי יָדוּעַ שֶׁבְּחִינַת הַטְּעָמִים הִיא בְּחִינָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּכָל הַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל טְעָמִים נְקֻדּוֹת תָּגִים אוֹתִיּוֹת. וְעַל-כֵּן דַּיְקָא בִּשְׁבִיל פִּסּוּק טְעָמִים מֻתָּר לְקַבֵּל שָׂכָר, כִּי אֵין שָׁם פַּחַד הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר הַשֶּׁלֹּא לִשְׁמָהּ, כִּי שָׁם הוּא בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב, בְּחִינַת טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ שֶׁהַטְּעָמִים הֵם בְּחִינַת חַיִּים וַאֲרִיכוּת יָמִים שֶׁהוּא בְּחִינַת אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת (תְּהִלִּים לד) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'. כִּי הַטְּעָמִים הֵם בְּחִינַת כֻּלּוֹ טוֹב כַּנַּ"ל:

וידבר משה אל רשי המטות וגו׳ איש כי ידוע נדר וגו׳ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ונקדים מה שאמרו רז״ל על מ״ש גבי נזיר וכיפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין. להבין הענין דנודע כי כל העולם ומלואו (תהלים ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כי על ידי הדבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול והוא המקיימם ומחיה אותם כמ״ש (נחמיה ט׳, ו׳) ואתה מחיה את כולם ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל כנודע מחטא אדם הראשון וגם בדורות שאחריו שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם במיני מאכל ומשתה וכיוצא בהן ממיני העולם שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדבורו של הקב״ה המחיה אותו הדבר והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך כמ״ש (תהלים ל״ד, ט׳) טעמו וראו כי טוב ה׳ ר״ל מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה׳ שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו כמו שנראה לעין כי לאחר שאכל האדם המאכל ונשאר החיות בקרבו שהפסולת נדחה לחוץ מבלי חיות והוא דבר נפסד וגרוע כי עיקר המזון שהאדם ניזון ממנו ומוסיף לו כח הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא שהוא הטעם הטוב שהאדם טועם במאכל ובמשקה ההוא ולכן בשעה שאוכל האדם המאכל נתייחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח. וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם ונותן דעתו ולבו על פנימיות ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו לשורש הכל שממנו נאצלו כל החיות אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות אליו יתברך שהוא מתענג מאוד מזה כנודע כי זה כל עיקר עבודתינו לקרב כל הניצוצות הקדושות מן קליפיות שהן בשבירה אל מקום הקדושה שיהא עליית הקדושה מן השבירה ובפרט שכל עבודתו ותורתו שמדבר דברים מחמת זה הכח והחיות שקיבל מטעם המאכל שהוא הניצוץ הקדוש כאמור וכשמייחד דבורו אל דבור הקדוש יש עלייה גם לאותו הניצוץ שהוא גם כן דבר ה׳ כאמור לעיל שהן הכל אותיות נפולין כנודע. על כן צריך כל עובד ה׳ לראות על פנימיות הדבר האמור שיהא כל מעשיו לשם שמים באכילה ושתיה גם כן להעלות ניצוצי הקדושה מן השבירה שהוא בחי׳ שביה וגלות אל הקדושה מן השבירה שהוא בחי׳ שביה וגלות אל הקדושה עליונה על ידי הברכות שמברך וממליך את הבורא יתברך שמו על הדבר ההוא וגם אחר זה שעובד ה׳ בכח ההוא כאמור ומדבר דיבורים על ידי זה בכחותיו שמכניס בהדיבורים ומדבק את עצמו להדיבורים העליון יש עלייה להאותיות הנפולין שהן ניצוצות הקדושים הנ״ל. וכן כל הדברים שבזה העולם כגון משא ומתן וריוח השכר הכל הוא התענוג שבא לו מזה הן הן ניצוצות שלו ששייכים לו שמלבושין בזה הדבר שנזדמן ששייכין לו כמבואר אצלנו במקום אחד מזה כמאמרינו ע״פ מ״ש במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כי הניצוצות השייכים לשורש נשמתו אי אפשר להיות להן עלייה כי אם על ידיד זה האדם שהן שייכין לשורש נשמתו שהן בחי׳ נפשו ממש וזהו הטעם שצריך כל אחד ליסע זה למקום פלוני וזה למקום פלוני כי הנהגת הבורא יתברך שמו שהוא יודע כי חלקי ניצוצות השייכים לנפשו הן שם מלובשים במאכל או באיזה משא ומתן ומסבב הבורא ב״ה סיבות בכדי שילך האדם הלז שם על ידי שנותן לו בלבו חשק ומלביש לו הסיבה בדבר מה שיצטרך ליסע לשם ועיקר הכוונה שיאכל שם וישתה או משא ומתן ועל ידי זה יעלה הניצוצות ההם כמבואר אצלנו זה הענין באריכות במקום אחר. ועל כן צריך כל אחד לשום עיניו ולבו לראות על זה שהוא סוד בכל דרכיך דעהו כמ״ש אצלנו במקום אחר וכשיתן דעתו לזה ידע איך הבורא ב״ה מחיה אותו באלהותו ממש כאמור כמ״ש (דברים ח׳, ג׳) כי לא על הלחם לבדו וגו׳ כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ שהוא בחינת הדבור המלובש בדבר ההוא ובלחם ההוא שנודע כי כל מזונות נקרא על שם לחם כמ״ש (דניאל ה׳, א׳) עבד לחם רב ואם כן מי שמצער נפשו ומסגף את עצמו לבלתי להנות מן העולם נקרא חוטא כמו שיש דעה בש״ס היושב בתענית נקרא חוטא כי הוא גם כן עבודת ה׳ כמו תורה ותפלה ותפילין וכל המצות כי באורייתא ברא קב״ה עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא ובכל דבר יש תורה כנודע וכל מאמין צריך להאמין שאין שום דבר שיהא חוץ לעבודתו יתברך רק שהוא על פי התורה אשר התורה התירה לאכול ולשתות רק שיעשה לשם פועלן ולא להנאת עצמו רק על דרך האמור נקרא הכל עבודה חמה ולכן נקרא חוטא שמחסר עליית הקדושה לשרשה המלובש במיני המזונות ההם שהוא מונע את עצמו מהם. אף שאין לו דעת שלם לזה בשלימות הגמור מכל מקום הוא עושה פעולה מזה כמאמר הבעש״ט נבג״מ כי אפילו עכו״ם שאכל מין מאכל שמלובש בו ניצוץ הקודש ובכח האכילה ההיא עשה שירות לישראל נעשה עלייה בצד מה להניצוץ ההוא אף שאינו כל כך כמו בישראל שאכלו בא וראה עד היכן הדברים מגיעים כי באמת מי שאין לו דעת בזה הלא גם תורתו ותפלתו של זה הן גם כן כך שאיננו בשלימות גמור ואף על פי כן הוא לומד ומתפלל כי מכל מקום הן נקרא תורה ותפלה לפי ערך דעתו ומכל מקום נקרא עבודה כמו כן באכילה ושתיה ההכרחי הוא גם כן עבודה כי אפילו ע״פ פשוט הוא מברך כמה ברכות וממליך הבורא ב״ה על המאכלים הוא גם כן עבודה רק שצריך לילך ממדריגה למדריגה כמו שצריך לילך בתפלה ממדריגה למדריגה לילך בשכל יותר מזמן לזמן. כללו של דבר שהן רק דבר אחד כי הוא הכל עבודת ה׳ רק שבעת שאין אכילתו בעבודה חמה כך באותו העת אין תורתו ותפלתו עבודה חמה ומכל מקום לעבודה נחשבין לפי העת ההוא באופן שילך במדריגה יתירה ודעת יתרון וירגיל שיעשה נחת רוח לבורא יתברך בכל הדברים שהן צמצום אלהותו יתברך והבן. כי מ״ש בגמרא היושב בתענית נקרא קדוש הוא גם כן אמת ששני הדיעות הן אמת כי גודל מדריגת התענית באמת בשלימות הגמור הצריך לזה הוא מדריגה גדולה מאוד ויחוד הגדול והגמור כנודע שהוא יחוד ת״ת ומלכות שהן אותיות תעני״ת שהוא ת״ת ענ״י שכן נקרא מדת המלכות כנודע דלית לה מגרמה כלום מכל מקום מפני שצריך מוחין גדולים לזה לאו כל מוחא סביל דא שיהא יחוד הגמור על ידי בהתפשטות הדבר מחיצוניות ע״כ טוב לו שיתן דעתו לקיים בכל דרכך דעהו שהוא יותר נקל לו והבן וזהו וכי באיזה נפש חטא אלא זה פי׳ נפש זה שציער עצמו מן היין והחסיר ומנע הנפש המלבוש ביין ההוא מבלי שיוקרב אל הקדושה ונשאר חולין כביכו״ל:

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) ששנתים ימים מורה על כלל הטובות שברא השי"ת בשני ימים בשלישי ובששי. בשלישי נבראו כל הדשאים ועץ פרי כל פרנסת האדם. וביום ששי נברא בו עיקר החיים כבוד והתנשאות, והוא צורת אדם המנושא על כל החיים, שיש בו דעת והדעת הוא בראש, לכן הולך הוא בקומה זקופה הראש מנושא על שאר האברים. ויש בצורת אדם קומה שלמה, שיש בו דעת לעזוב כל הנאות עוה"ז שלא יהיה כפוף תחתיהם, כי אם יהיה כפוף וחבוש בהם אזי יהיו הם מנושאים עליו וגבוהים ממנו, א"כ במה נבחר האדם מכל הנבראים. אכן בזה שהוא מנושא על כל הנבראים, שבכחו לעזוב ולהניח אותם שלא יהיה חבוש תחתיהם, הוא הנבחר מכל הברואים. אבל הבהמה שאין בה דעת, לזה אינה הולכת בקומה זקופה רק הראש שוה עם כל האברים^חכדאיתא בגמרא חגיגה (טז.): ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה וכו', ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת וכו'., ובאלו השני ימים הוכפל בהם כי טוב. והענין שכאן נאמר שנתים ימים, כי מה שנשפע מהשי"ת עצמו בלי שום אמצעי זהו עד מהרה ירוץ דברו וממהר האלהים לעשותו, אבל מה שהולך דרך ממוצע ישתהא ימים כבירים. והנה עיקר הכבוד הוא רק בישראל שיש להם הכרה אף בעניני אכילה ושתיה איך שכל הארץ מלאה כבודו, מה שאין זה אף במלאכי מעלה, שאף שגם הם יכירון שמלא כל הארץ כבודו, אבל רק מרחוק יכירו ולא בהסתר עוה"ז, אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו (תהילים ל״ד:ט׳) טעמו וראו כי טוב ה', שמרגישים וטועמים מכל דבר כבוד שמים^טומבואר ענין ההכרה שיש למלאכים ולאדם מבואר לעיל פרשת חיי אות ד ד"ה וזה הוא: שהאדם מצדו מכיר בדעת, שכל כח האור שיש לו בידו הוא רק מהשי"ת, ומהפך את החשך לאור, שמכניס כל חשקות עוה"ז בקדושה, בהכירו שכל השפעת טובה הוא מהשי"ת, ומהלל ומשבח להשי"ת על שנתן לו טובה, ואומר על כל דבר ברוך אתה ה' שנתת לי זאת, וממליך את השי"ת על כל הנשפע לו. ובזה גדול כחן של נשמת ישראל מאור של מלאכי מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכו:). והוא כי מלאך לא יוכל להאיר בחשך, רק להגדיל האור ולשבח בתמידות את השי"ת. שאני ישראל, שבריאתן הוא מאור עצמותו ית' ולא ממעטה לבושו, שאין בכח שום בריה ומלאך ושרף ולבוש מהשי"ת לעשות זאת, לערב גוש עפר מן האדמה ולנפח בה נשמת חיים ויעמדו יחד, משמע מזה שרק עצמותו ית' הוא אשר בנה והציב צורת אדם בעולם, גוש עפר עם נשמת חיים קומה אחת, ושניהם יחד עושים רצון השי"ת בעולם. לזה יש לו מעלה. יתירה לאדם, שבכחו להאיר בתוך החושך, אכן בזה אין עוד שלימות, מאחר שיוכל גם להפסיד כל מה שהרויח וסיגל אם יעשה ההיפך מרצון השי"ת ח"ו, כי הרשות נתונה ביד האדם ויוכל לבחור במה שיחפוץ אם טוב ואם רע. וכן מבואר בתפארת החנוכי על זהר וירא (קב.) ד"ה ויאכלו בסופו בד"ה וזה שאכלו, ועיין לעיל פ' וירא אות טז, פ' ויצא אות יט.. וכשיתבררו אלו השני טובות, שלא ירצו כבוד רק מה שיהיה ממנו כבוד שמים, וכן לא יקחו טובה אך מה שיהיה ממנה כבוד שמים, אז נאמר קץ שם לחשך, שלא יהיה שום הסתרה עוד, ויוכלו להתפשט ולהרחיב את גבולם: