ישמח משה
ועל פי זה נ"ל ליתן טעם על מ"ש הרמב"ם (בפ"א מהלכות מלכים הלכה זיי"ן) שהמלכות ירושה, והוא שיהיה ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים, אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המנוין שבישראל, עכ"ל. והנה ממ"ש הרמב"ם ומלמדין אותו, משמע לכאורה דלכך מעמידין אותו, מפני שסומכין על זה שאחר הלימוד יגיע למעלת אביו בחכמה, משמע אבל אם ידוע ודאי שלא יגיע בשום אופן למעלת אביו בחכמה, אין מעמידין אותו. אבל זה אינו, דהא פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה ב') כשימות המלך או וכו', מעמידין תחתיו בנו והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה או ביראה, אף על פי שאינו כמותו בחכמה וכו' עיין שם, הרי דממלא מקומו ביראה לחוד סגי, רק דכתיב שם בהלכות מלכים דמלמדין אותו, דודאי נכון ללמדו אבל אינו מעכב, וזה ברור ומקורו בכתובות פרק הנושא (כתובות ק"ג ע"ב) ברבי גמליאל ברבי, והא דכתב בהלכות כלי המקדש בחכמה או ביראה, אינו ר"ל דממלא מקום אבותיו בחכמה לחוד סגי, דהרי כתב להדיא בהלכות מלכים דבחכמה לחוד לא מהני, ופירוש דבריו מבואר למבין. והנה ממ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים והוא שיהיה ממלא וכו', משמע דהמלך שנמנה בתחלה, צריך להיות הגדול בחכמה וביראה, רק דבבנו סגי ביראה לחוד, דאם גם המלך הנמנה בתחלה אין צריך להיות גדול בחכמה, אם כן על כרחך אין המלוכה תולה במעלת החכמה, אם כן מאי קמ"ל בבנו דאינו צריך להיות ממלא מקומו בחכמה וזה ברור. אלא ודאי דהמלך הנמנה בתחלה צריך להיות גדול בחכמה, וכמ"ש בהלכות כלי המקדש בכהן גדול, דצריך להיות הנמנה בתחלה גדול בחכמה וביראה, ובנו אין צריך למלאות מקומו רק ביראה, וכן ראיתי מי שכתב להדיא במלך כמ"ש. ונ"ל ליתן טעם לזה, דהא אין ממנין מלך אלא מהמשיאין לכהונה כמ"ש התוספת פרק החולץ (יבמות מ"ה ע"ב, ד"ה כיון) בשם התוספתא (סנהדרין פ"ד ו'), והסמ"ג בסי' רכ"א, ולא סגי באמו מישראל כמו בשאר מינוין, דדרשינן (ב"ק פ"ח ע"א) מקרב אחיך (דברים יז טו), ממובחר שבאחיך מחמת שהוא מינוי על כל ישראל, חוששין שמא ח"ו יש בו איזה פסולת מכמה דורות, וכן בכהן גדול לפי שכפרת כל ישראל תלוי בו, חוששין אף לחשש רחוק, אף דקיימא לן (פסחים ג' ע"א) אין בודקין מן המזבח ולמעלה וכו'. לכך צריך להיות גדול בחכמה מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, שופט צדיק דמוכח שה' עמו והוא מיוחס, אבל בנו שכבר נתברר היחוס מאביו, שוב אין צריך רק למעלת היראה כנ"ל. ונקדים עוד דכל הצדקות נלמד מדרכי השי"ת, כמו שדרשו רז"ל (תנדב"א רבה פכ"ד) על פסוק (דברים כח ט) והלכת בדרכיו וגו', וכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה'. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל אשר תשים לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, דהיינו אפילו אם דנין בדין ההוא כדין ישראל, דאם לא כן הוי גזלן, וכן דרשו ולא לפני הדיוטות, והטעם בשניהם כמ"ש המפרשים דהמשפט צריך השראת שכינה כדי לכוון דין אמת לאמיתה של תורה. והיינו זה שאמר הכתוב משפטיך למלך תן, דהיינו המלך שנמנו מתחלה צריך להיות יודע לשפוט משום זה גופיה, שעל פי זה נתברר שאין בו דופי ביחוס דאין השכינה שורה אלא על המיוחסין, ומשפט לא יתכן בלי השראת שכינה, וצדקתך לבן מלך שהוא אין צריך רק להיות מעוטר בצדקתך, והבן זה כי נכון בס"ד.
נועם אלימלך
ברא אלהים את השמים ואת הארץ כו'. יבואר עד"ז, ונקדים לפרש הפסוק (תהלים יא, ז) "כי צדיק ה' צדקות אהב", הפירוש כך הוא, דהנה עינינו רואין דרך בני אדם, הדבר שיש להם כבר אינו חביב בעיניהם אלא משתוקקים תמיד לדבר שחוץ להם, אבל הבורא ב"ה אינו כן, אע"פ ש"צדיק ה' בכל דרכיו" ונותן צדקה לכל בשר, אעפ"כ מתאוה ומשתוקק בצדקות אדם, ואף אם צדקנו מה נתן לו רק להטיב לנו באחריתינו, לזה אמר הכתוב "כי צדיק ה' צדקות אהב", אע"פ ש"צדיק ה'" בעצמו ואינו חסר במידותיו כלום, אעפ"כ "צדקות אהב". וזה שבח גדול להבורא יתב"ש ויתעלה שמקבל תענוג ואינו צריך לנו.
באר מים חיים
וברוב גאונך תהרוס קמיך וגו'. עיין בזוה"ק (ויקרא ט"ו.) שכתב על פסוק (תהלים י"א, ז') כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו וזה לשונו: בשעתא דקודשא בריך הוא אשגח בעלמא וחמא דמתכשרין עובדיהון דבני נשא לתתא אתגלייא עתיקא קדישא בזעיר אנפין ומסתכלין כל אינון אנפין באנפין וכו' ומתברכן כולהו מאי טעמא מתברכין משום דמסתכלין אלין באלין באורח מישור וכו'. וכד חובי עלמא סגיאו אסתים עתיקא קדישא וכו' ולא משגיחין אנפין באנפין וכדין דינין מתערי בעלמא וכו'. ושורש הדברים ידוע מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בתיקון עוונות) בסוד איסור הגאוה כי הנה המאורות העליונים הם מתיחדים תמיד יחוד גמור והתחתונים צריכים לעליונים לקבל משם ברכה והשפעה, והעליונים הנה עיניהם לנוכח יביטו תמיד על התחתונים להשפיע להם מטובם ככל אשר צריכים והוא סוד הענוה שהעליון משגיח על התחתון ממנו, למלאות חפצו ורצונו. וכשהאדם מתגאה גורם בחטאו אשר המאורות העליונים נושאין עיניהם למעלה ולא ישגיחו אל התחתונים מהם, ואז ח"ו ח"ו התחתונים מלאים דיני דינים מהחיצונים הנאחזין בהם, ונרגן מפריד אלוף שמפריד שם י"ה מו"ה והשמאל גובר ונתגבר הדין בעולם.