אגרא דכלה
ויירא יעקב מאד ויצר לו וכו' (בראשית לב ח). כפשוטו יש לפרש ויירא יעקב מאד, שראה שעלה מורא ומורך בלבבו, ויצר לו שהיה מצער את עצמו למה לו כזאת שמתיירא, כי חרפה הוא לצדיקים לירא מאיזה נברא שבעולם, רק מהבורא כל, כענין שאמר החסיד (הביא בעל חובות הלבבות) בעת שראה אותו חבירו מתבודד במקום המסוכן מחיות רעות, ושאל את פיו היאך יערב לנפשו להתבודד במקום כזה ואינו מתיירא, השיבו בתם לבבו שמתבושש מהבורא אשר יאתה לו לבדו היראה לירא מלפניו דייקא, הוא מתבושש ממנו שיירא מאיזה נברא מנבראיו. וזה דרך הצדיקים בנפול עליהם איזה יראה משום נברא או דבר בעולם, אזי מעלין על דעתם שאין לירא משום נברא רק מהבורא ית', רק שיראה זאת באה לו להזכירו יראת הבורא ית', ומתבונן תיכף רוממותו ית' ונופל עליו יראתו ית', וממילא מתבטל ממנו יראת הנברא. וענין דבר זה הוא כי כל המדות המה נבראים מהבורא ית', ואם כן מדת היראה גם כן נבראת מהבורא ית, ואם כן למה תהיה כזאת שיירא אדם מאיזה דבר שבעולם, כיון שאין זה רצונו ית' רק לירא מפניו דוקא. אך הענין הוא שכל המדות נפלו בשבירה, כידוע מענין ז' מלכי אדום, דגם שנתקנו אחר כך כל המדות כנודע, הלא נשארו ניצוצי קדושה מכל המדות בקליפה, ומתבררים בכל עת על ידי מעשה הצדיקים וזה שעשועיו ית'. והנה בבא אל האדם איזה יראה מדבר שבעולם, זהו על כרחך מיראת הבורא ב"ה שנפלה מדת הגבורה בשבירה, ובהעלות האדם את זאת היראה ליראת הבורא דייקא, אזי מעלה את ניצוץ היראה מסוד השבירה לתקנו בתיקון בסוד מעשה בראשית, וכן הוא בכל המדות. וכאשר תדע כל זה אז תבין דרך הצדיקים שאינם מתייראים משום דבר שבעולם, רק בבא עליהם היראה העולמיות, אזי יודעים שזה באה להם מהשבירה להעלותה, ומסיחים דעתם ממנה ומשימים על לבם יראת הבורא, ותיכף ומיד תוסר מהם היראה העולמיות כי מעלים אותה לשורשה. והנה בראות יעקב אבינו שמתיירא מאוד, דהיינו שמסיח דעתו ממנה ואף על פי כן מתיירא, אזי היצר לו מאוד שנצטער על מה זה ועל מה זה, וחשב פן ואולי ח"ו נגמר הדין, על כן עשה פעולה טבעיית ויחץ את העם וכו', והבן. וכשתבין כל הנ"ל, תבין מ"ש דוד (תהלים קיט לט) העבר חרפתי אשר יגורתי, כי לחרפה הוא לצדיקים לגור מסביב מדברים עולמיים, וכן שמעתי הענין של זה הפסוק מגדולי עולם, והבן: