Chasidut על תהילים 47:6

איתא בפרדר"א בר"ח אלול וכו' עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה וכו' והקב"ה נתעלה באותו שופר שנא' עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. והיינו ע"פ מה שא' (מדרש תהלים מ"ז) כיון שתוקעים בשופר עולה ומהפך מדת הדין למדת הרחמים וכו' וזה עלה אלהים שהוא מדה"ד בתרועה ונעשה מדת הרחמים וזה הוי"ה שהוא שם של רחמים בקול שופר. ומסיק לפיכך תקנו שיהיו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ובטור (סי' תקפ"א) הוסיף ובכל החודש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה. וזה ענין הרמז שכתב בשל"ה הק' אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול אני לדודי היינו שצריך אתערותא דלתתא כמו"ש (שהש"ר ה' ב') פתחו לי פתח אחד של תשובה וכו' אח"כ ודודי לי באתערותא דלעילא כמו שא' (במד' שם) ואני אפתח לכם פתחים וכו'. ומקודם לזה כתיב דודי לי ואני לו רק כאן מיירי אחר הקלקול דמתחיל מקודם אנה הולך דודך וגו' לכן כתיב אני לדודי שצריך מקודם אתערותא דלתתא. ואמר ודודי לי הרועה בשושנים דישראל נמשלו לשושנה כמו שנא' כשושנה בין החוחים. ובזוה"ק (הקדמה א' א') מה שושנה אית בה תליסר עלין אף כנס"י אית בה תליסר מכילן דרחמי וכו' אוף אלהים דהכא משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנס"י ולנטרא לה ולבתר אדכר זמנא אחרא וכו'. ובסידור הרב שער האלול פתח בענין זה בי"ג מכילן דרחמי והענין שמקודם התחיל במאמר בראשית שהוא נגד כ"ע בחי' שכל הנעלם מכל רעיון ולכן לא נאמר בו ויאמר ונדרש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואחר אלהים ראשון כתיב י"ג תיבות ושם נזכר תהו ובוהו וחושך וגו' עד תיבת ורוח שהוא ג"כ מי"ג תיבות ונדרש (בר"ר פ' ב') זה רוחו של מלך המשיח וכו'. ואח"כ כתיב פעם ב' אלהים ואחריו כתיב חמשה תיבות ואי' בזוה"ק (פנחס רל"ג ב') חמש תקיפין דסחרין עלי' אלין חמשין תרעין וכו'. וכונתו על הנ' שערי בינה והיינו דה' ראשונה מהשה"ק מורה על בינה וכשכלול מעשר הוא נ' שערי בינה והוא בחי' בינה לבא ולבבו יבין ושב. והחמשה תיבות אלו הם מרחפת על פני המים ויאמר ונדרש (ב"ר שם) מרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה למים וכו'. ואחר זה כתיב פעם ג' אלהים וכתיב יהי אור שהוא מא' ב' שכנגד מדת חכמה. ובזוה"ק (ח"ג י' ב') חשב יהי אור למאמר ראשון אף שבודאי מודה דבראשית נמי מאמר הוא כמו שא' בגמ' (ר"ה ל"ב.) אך זאת הוא כפי שהי' המחשבה אז הי' בראשית המאמר ראשון ומאמר יהי אור כנגד חכמה שכבר הי' בו איזה התגלות כמו"ש (ב"ר) ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה. אך לאחר שנגנז האור הראשון (כמו"ש חגיגה י"ב.) אז נעשה מאמר יהי אור ג"כ שכל הנעלם מכל רעיון והוא כנגד מ' כ"ע (ונת' במ"א). וזה שא' בזוה"ק (פנחס שם) שמע ישראל ה' אלהינו ה' הא חמש עלין דשושנה אחד דא היא עקרא ושרשא וכו' וכונתו ג"כ דיהי אור הוא נגד ס' כ"ע שהוא ג"כ שכל הנעלם מכל רעיון כיון שנגנז וזה כמו תיבת אחד דהוא עקרא ושרשא כמו שכ' בס' יצירה ולפני אחד מה אתה סופר. והג' פעמים אלהים אלו מרמזים שגם בספירת כ"ע נקרא א"ק ג"כ כלול מעשר ספירות והיינו שאף שהשי"ת אין לו שום דמות וציור ח"ו רק הוא ע"פ שא' (בר"ר פ' כ"ז) גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה שהמדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם הם כדמות אדם כמו שמצייר בפתח אליהו הע"ס באברי האדם היינו שהכוחות מהאברים שברא השי"ת מכונים למעלה כן במדות. וג' פעמים אלהים הם כנגד חב"ד ואלהים הג' הוא נגד בחי' דעת שהוא פנימיות מכ"ע והיינו כשיש בו מעט השגה ע"י בחי' הדעת שהוא רוה"ק כמו"ש בפירש"י (פ' תשא) ובדעת זה רוה"ק. ואחר אלהים ג' כתיב יהי אור היינו שאף שבו ג"כ אין עוד תפיסה כנ"ל מ"מ מתגלה ע"י בחי' הדעת המאמר הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ (כמו"ש תנחו' נח). ואלהים הב' הוא כנגד בינה ובינה לבא וכמו שבלב אדם נמצא לב חכם לימינו ולהיפך לשמאלו כן במדה זו נמצא שנתן השי"ת בחירה שיוכל להיות תהו ובוהו וחושך שנדרש על מעשיהן של רשעים ונצרך ע"ז תשובה. ולכן נזכר אח"כ מרחפת ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה למים. וי"ג תיבות שאחר אלהים הראשון שמרמזין לי"ג מכילין דרחמי וי"ג מכילין דרחמי הם תיקוני א"א כמו"ש באדרא היינו שאחר התשובה מברר השי"ת אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו (כמו"ש שבת פ"ט.) והיינו שכבר עלה במחשבה במאמר ראשון שיהי' ברישא חשוכא והדר נהורא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמו"ש (זח"ב קפ"ד א'):

ובדרוש לראש השנה שחל בשבת אמרתי לעורר בזה לבב העם לתשובה, דהנה ידוע גודל התועלת של השופר בראש השנה, וממש זה כל הקיום של האומה הישראלית, כי אופד מאז לשפט היום בחון מעשה כל יום, מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר מחשבות איש ותחבולותיו, ועתה נחפשה דרכינו ונחקורה באיזה פנים נעמוד, וראוי לחרוד חרדה גדולה מפחד ה' ומהדר גאונו כי בא לשפוט הארץ, כמבואר בא"ש (דרוש י"ד). והנה יום א' דראש השנה הוא העיקר ראש השנה של תורה ותועלת השופר, כמבואר שם בא"ש בשם הזוהר (ח"ג ק"ב ע"ב) אזדרזו בהאי יומא וכו', וכמו שדרשו (ויק"ר כ"ט ג') על הפסוק (תהלים מז ו) עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהוא עולה וכו'. ואם כן כל זה תוקפן של ישראל, ואף שאין אנו יודעין טעם הדבר, אלקים הבין דרכו וזה טבעו. והנה כשחל בשבת דאין תוקעין בו בפועל ממש, ומחויבים אנחנו לעשות זכר שיהיה נחשב כאלו נעשה בפועל, בודאי לזה צריך שקידה רבה לטהרה ולקדושה, ולא לקרא בפה מטונף כאמור בענין התפילה וכמבואר בתיקונים ובכל אבר דאיהו נראה דכל פקודה וכו', (מובא בספר נעימה קדושה עמוד התפלה חלק ראשון). על כן אחיי ורעיי נתבונן על אברינו האיך מטונפים והאיך אתיהב בהו מומא, למי ננוס לעזרה ואנה נברח, הלא איתא במדרש תנחומא (בראשית סי' ט') על הפסוק אם יסתר איש במסתרים וגו', (הביאו בנעימה קדושה חלק ב' ריש עמוד התשובה). אבל זאת עצה היעוצה נברח מקצפו אל רחמיו רחצו הזכו, והעיקר חרטה גמורה ויתחרט כל אחד בלבו, ולשמור עצמו מכאן ולהלן בכל היכולת, ובאמת הוא דבר קל, וכמו שנאמר (דברים לד יב) כי לא בשמים היא וגו', ויקבעו עתים לתורה והיא יאיר לו, ובפרט ללמוד ספרי מוסר, והעיקר לשמור פיו ולשונו, ועל העבר בכו במרה ואל תתנו דמי דא לקבל דא, נגד רוב החטאים רוב בכיה, ואינני מוציא את עצמי מן הכלל, אדרבה ואדרבה אני מוצא את כל אלו מתוקנים לפני בעוה"ר, אבל מי יעמוד בעדינו וכו', כמוזכר בא"ש עד אחר דברי השל"ה בענין תשב"ר גר"ם עיין שם, והארכתי בכל זה. ועתה נחזור לענינינו לפרש הפסוקים, כי בפרשת פנחס דכתיב יום תרועה דאיירי שחל בחול, אמר מקרא קדש יהיה לכם, בזה שכל מלאכת עבודה לא תעשו כמו שנאמר בשאר יום טוב. אבל בפרשה זו דאיירי שחל להיות בשבת כמו דאיתא בגמרא, וכדכתיב שבתון, דהיינו שיהיה בשבת זכרון תרועה, על כן לא נצרך לומר מקרא קדש לענין השביתה, כיון דבלאו הכי הוא שבת, וכבר נאמר למעלה מקרא קדש, אף שנכתב כאן כל מלאכת עבודה וגו', זהו לעבור בשני לאוין, אבל מקרא קדש עוד פעם למה, הלא אין זה לא לאו ולא עשה. אבל הפירוש הוא דהתורה מזהיר במה שכתבנו, מאחר דיהיה בשבת, ואז לא הוי רק זכרון תרועה ואינו בפועל רק דוגמא לדבר, על כן צריך להיות מקרא קדש, דהיינו שיהיה הקריאה בפה קדש. וזה הוא התכת הכתוב אימתי הוא זכרון תרועה, כשהוא מקרא קדש, והבן זה. וזה הוא דברי הפייטן זבח קדש כהוכשר אז בעיניו, ר"ל כאשר עמד אברהם בנסיון בלב שלם, וכבר הוכשר הזבח קדש על ידי כונתו הזכה, אז רגל איל וכו' והבן זה, אבל לא מקודם שהוכשר. כמו כן הכי נמי חכם חניטיו לתקוע וכו', דהיינו אף שאין אנו יודעין סבתו, מכל מקום הוא יתברך הודיענו החכמה הלזו כי הוא הבין דרכו, וגם כפשוטו הוא רומז לשופר של איל כמבואר בגמרא (ר"ה ט"ז ע"א). ואמר יום זה אם יקרה בשבת קודש שאינו אלא זכרון תרועה, על כן מקרא קדש והבן, ושמא תאמר ולמה לא הקפיד כל כך בחול, לזה אמר טבעו אם בחול יבואכם ציוו לתקוע בפועל וזה טבעו, על כן יום תרועה יהיה לכם, ולא אמר על זה מקרא קדש, מה שאין כן בשבת שצריך לפעול בדוגמא, צריך שקידה גדולה וקדושה יתירה, והבן.

במסורה זכרון תרועה (ויקרא כג כד). אין זכרון לראשונים (קהלת ב טז). אין זכרון לחכם עם הכסיל (קהלת א יא). ונ"ל על פי מ"ש בעיר גבורים (פרשת נצבים), כי תרועה שברים תקיעה, הם נגד הג' כתות ליום הדין (ר"ה ט"ז ע"ב), תרועה נגד כת הצדיקים שנאמר (במדבר כג כא) תרועת מלך בו, שברים נגד כת הרשעים לשון שברון. ולי נראה משום דכתיב (ישעיה א כח) ושבר פושעים וחטאים יחדיו, נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה ח"ו, תקיעה קול פשוט שאינו נוטה למעלה ולא למטה, כנגד הבינונים שאינם נוטים לא לכאן ולא לכאן, עד כאן דבריו. ולי נראה משום דתקיעה הוא כמו והוקע אותם (במדבר כה ד), והיינו שהם תקועים ועומדים, ר"ל תלוים ועומדים זכו וכו', והבן. וכתב עוד שם לפי שהעיקר בכת הצדיקים, לכך נאמר יום תרועה יהיה לכם, וכתיב (תהלים מז ו) עלה אלקים בתרועה, לפי שהקב"ה נתעלה באותו כח, עד כאן דבריו. והנה ידוע דהצדיק נקרא חכם, דעיניו בראשו ורואה איזה דרך הולך, אבל הרשע נקרא כסיל בחשך הולך (קהלת ב יד), דרך רשעין באפילה לא ידעו במה יכשלו (משלי ד יט), ועל דרך משל מי שמחליף מקח טוב ברע יקרא כסיל, והמחליף רע בטוב חכם יקרא, ועל דרך שכתב ביערות דבש זקני תלמידי חכמים וכו' (קנים פ"ג מ"ח), עיין שם. והנה הצדיק הוא החכם, והרשע הוא כסיל, והבינוני הוא חכם וכסיל ביחד, עובד ליוצרו וליצרו, פעם נופל פעם מתחזק, במה שעובד ליוצרו הוא חכם, ובמה שעובד ליצרו הוא כסיל. והיינו זכרון תרועה, ולמה אין זכרון לראשונים היינו תקיעה שברים שהן קודמין, לזה אמר אין זכרון לחכם עם הכסיל, היינו הבינונים כנ"ל, ומכל שכן דאין זכרון לכסיל לבדו ושם רשעים ירקב, ורק לחכם לבדו יש זכרון, והבן.