בית יעקב על התורה
ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור שיר הוא כולל העבר והעתיד, והוא כמו שכתוב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. לפני היינו ההוה, והוא מה שהאדם מברר בדעתו ובבחירתו הטובה לבלתי יצא מרצון השי"ת. ואחרי לא יהיה, היינו העדר, כי אחר שמברר האדם את עצמו נתברר העדר למפרע, שלא היה אצלו מעולם שום בחירה כלל לצאת מהרצון ית'. והנה בזאת הבחינה הנקרא אחרי אין שום מדרגות, כי בזה שוים כל ישראל שלא יצא שום נפש מהם מהרצון ית', וכל עניני חלוקי המדרגות שהציב השי"ת בעולם הוא רק בבחינת לפני, היינו בענין היקרות והחביבות מד"ת עד כמה המה יקרים אצל כל אחד ואחד, ובזה נמצא מדרגות שונים ואין כולם שוים, כי יש מי שד"ת חביבין עליו כל כך, עד שלא ינוח ולא ישקוט מלרדוף ולבקש אחריהם יומם ולילה, כי מכיר ביותר היקרות של דברי תורה, כמו שיהיה לעתיד שתמלא הארץ דעה ויתגלה לעיני כל היקרות של דברי תורה, אז ירדפו כולם לדעת אותה, כמאמר הנביא (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. אכן כל עוד שלא נתמלאה הארץ דעה, יש מי שדברי תורה אינם שקולים ונכבדים בעיניו כל כך לבטל את עצמו לגמרי להדברי תורה, ומי שמכיר ביותר היקרות של דברי תורה, המה יקרים ונכבדים עליו ביותר, עד שכדאי לו לבטל את עצמו לגמרי לדברי תורה. הרי שכל עניני מדרגות הם רק בלפני, אבל באחרי, היינו מהכלל של דברי תורה לא יצא שום פרט נפש מישראל. ועל אלו שתי הבחינות הנמצאים בישראל רומז מזמור שיר. מזמור, מורה על פרטי המדרגות של ישראל, שהם כמו הענפים והזמורות היוצאין מהאילן, והאילן הוא השורש להענפים, ובזה הם שוים כל הענפים שיוצאים כולם בשוה משורש האילן, אכן כמה שנכנס כל פרט ענף אל תוך עומקו של אילן בזה אינם שוים, יש ענף שנכנס ביותר לתוך עומק גוף האילן, ויש שאינו נכנס כל כך בעומקו של גוף האילן. והענפים נקראים נמי בשם זמורות, משום שדרך לקצץ ולזמור אותם כדי שיגדלו ויתעבו ביותר התפשטות, כי על ידי שמזמר אותם יונקים ביותר מעומקו של אילן. ועל זה הוא לשון מזמור, שמקצץ הזמורות ומצמצם אותם, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד:) כי מזמור הוא מלשון זמיר עריצים. וכל כמה שמצמצם עצמו בהענפים יש לו יותר חלק בהשורש, שכשמצמצם כח ההתפשטות בהענפים, יתגברו בכחם להתכלל ולהשתרש בגוף האילן. ושיר, מורה על הדברי תורה שהם בהשורש, אשר יש בהם חלק לכל ישראל בשוה. כי שיר הוא עיגול, כדאיתא בגמ' (ב"מ כה.) כשיר מהו ופירש"י ז"ל שם, מוטלין בעיגול. וממרכז העיגול אינו מתרחק אחד יותר מחבירו, שכולם נכללים במרכז. ועל זה מורה שיר, להורות שכל ישראל שוים בזה, שאין מתרחק שום נפש מהנקודה האמצעי. כי בהשורש יש לכל נפש מישראל חלק בד"ת, כדאיתא במדרש רבה (צו פט) מורשה קהלת יעקב, קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו'. וזהו, מזמור שיר ליום השבת, היינו שאלו השנים נכללים ביום שבת. כי בזה העולם יש בו בזה היום צמצום גדול, וגם רומז זה היום ליום שכולו שבת, שמאיר בו מהשורש שכל ישראל יש להם חלק בו, כמ"ש בגמ' (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבאאכמבואר בהרבה מקומות ועיין לעיל פרשת בראשית אות ב: ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום. ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו. כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא, כמו שמצינו בגמ' (ברכות דף נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו, פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת, שנחשב במס' שבת (דף עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד, כדאיתא בגמ' (שבת דף ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה. עיין שם בהערה ט.. טוב להודות לה', היינו כשהרצון ית' מאיר בהארת שם הוי' אז יש התכללות בהבריאה, כי בהארת שם הוי' יש הכרה מפורשת איך שאין שום הויה בעולם בלעדי רצונו הפשוט ית', וממילא מכירה הבריאה שטוב ונכון להודות לה'. ולזמר לשמך עליון, היינו כאשר מנהיג הרצון ית' למעלה מתפיסת הבריאה, זה הרצון נקרא עליון, וממילא משולל מהבריאה התכללות, ואזי צריכין להכריח עצמן בגודל הצמצום, מאחר שכל פרט עומד בפני עצמו בלי התכללות, צריכין לעבוד ביראהבכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לעיל פ' נח אות ב, פ' וישלח אות א, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א.. להגיד בבוקר חסדך, היינו בעת שמופיע השי"ת אור בעולם, אז יש לכל הדברים התחברות עם עצמות הרצון ית'. ואמונתך בלילות, היינו כאשר מצמצם השי"ת את העולם ומעלים מהבריאה את הבהירות, אז הוא כל החיבור להרצון ית' רק ע"י הלבוש של השם שד"י, כלומר בזה המקום שהאדם מצמצם את עצמו להמשך אחר הרצון ית', שם מתחבר אליו באמת השי"ת ג"כ. כי ענין השם שד"י הוא, שבזה השם הלביש השי"ת כל מיני טובות, כדי שלא יקבל אדם כל הטובה בבת אחת יותר מכפי כחו. כי כאשר יקבל אדם את התורה בבת אחת שלא בהדרגה אזי לא יוכל לקנות יותר, ולא עוד אלא שיפסיד מה שבידו ג"כ, כמו תינוק כשיתנו לו מאכל גס לא יוכל לעכל אותו, וצריכים להרגיל את התינוק מעט מעט בהדרגה, ולהניק אותו מתחלה בשדים, ובזוה"ק (פקודי רנג.) שנקרא שם שד"י מלשון שדים, שהם מצמצים את ההשפעה של האם שירד להתינוק דרך נקבים דקים מאד שלא יזיק אותו, כן הלביש הש"י בעוה"ז כל מיני טובות בשם שד"י. ועל זה כתיב (ויחי מט) ברכות שדים ורחם, היינו שיורדים בהדרגה להאדם כדי שיהיה בכחו לקבל אותםגכמו כן ביאר לעיל פרשת לך אות לו: הנה השם שד"י הוא מלשון שדיים, שמצמצמים ההשפעה להטיפה טיף אחר טיף שלא בבת אחת, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנג.) ואקרי אל שד"י בגין דנפיק מאלין שדים וכו'. כי כמו שהשדיים מצמצמים החלב שלא יזוב בבת אחת כדי שיוכל התינוק לינק, כן זה השם הוא ברזא דאור חוזר מטי ולא מטי שאין בו עוד השלימות, לכן תהיה ההשפעה מזה השם מצומצמת. כמו שנתבאר באריכות בבית יעקב שמות פרשת וארא אות א – יא.. ולזה מצינו בדור המבול שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) היינו שבקשו ליקח את הטובה בבת אחת, ולא חפצו בהתלבשות מהשם שד"י לקבל את הטובה בהדרגה ובצמצום מעט מעט, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) שאז נתן להם השי"ת כל הטובות בגודל התפשטות, ועל ידי זה נתבטלה כל הוייתם, כי עיקר הקיום מהוית העולם הוא רק על ידי הצמצום של השם שד"ידנתבאר לעיל פרשת נח אות א ד"ה והאכלתיך: וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, והיא גרמה שאמרו לאל מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו), וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול. כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כלל. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה, והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילא. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה.:
בית יעקב על התורה
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. בראשית, הוא ענין שהשי"ת בירר וזיכך כל היסודות, וזה נכלל במלת בראשית, כמו שראינו שר' שמעון בן יוחאי כל עבודתו היתה במלת בראשית, שהיה מזקק ומצרף בתיבת בראשית ע' פעמים בזוה"ק ובתיקונים. והיינו, שיתבררו הנפשות מישראל שאין ברוחם רמיה, שהיסוד מישראל הוא נקי מכל סיג ופסולתאמקורו במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה בראשית: ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו.. והיינו, שהאדם יוכל לקבל האור ולראות שכל הבריאה היא ביד השי"ת, שזה מורה שגמר הבריאה היא שבת. כמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת, שבת מורה שכל הבריאה עוד בידו יתברך ואינה מבוררת, ועוד לא תוכל להסתכל ולהפרד מפני עצמה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג:) חשמל עתים חשות ועתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה הם חשות, ואין בהם כח מה כי עוד הם בידו יתברך, וכן בכל שבת חוזר הבריאה להתכלל במקורובכדאיתא בשער הכוונות לרבנו האר"י הקדוש בהרבה מקומות בסדר הכנסת שבת, ומבואר שם בענין מזמור שיר ליום השבת וזה לשונו: אח"כ במזמור שיר ליום השבת וכו', תכוון להעלות עולם הבריאה אל האצילות וזהו סוד מזמור שיר ליום השבת. ומבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת בהר מצות שבת ויובל וזל"ק שם בתוך הדברים: ענין יום השבת שהוא ענין בחי' עלית העולמות למעלה וכל אחד עולה ממדרגתו שהיה בימי החול וכו' עד המאציל העליון וכו'. נמצא כי ביום השבת יש עליה לכל העולמות כולם. ובהמשך דבריו שם מבאר שזאת העליה היא להחזיר העולמות למקומם האמיתי וזל"ק: בזה תבין איך בעת אצילות היו העולמות באופן שהם נעשים עתה ביום השבת, נמצא כי ביום חול יורדים למטה כדי לברר, ובימי שבת אנו מעלין אותם למקומם.. ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, כי נתן כח בבריאה שתהיה נראית עתה בפני עצמה, ואז הבריאה יכולה להוליד מעצמה. וכדאיתא בגמ' (סנהדרין סה:) אי בעו צדיקי איברו עלמא, כדאיתא במי השלוח (ח"א בראשית ד"ה ויאמר אלקים [ב]) על מאמר המדרש (בראשית רבה פרשה א) חמשה פעמים אמון ואחרון הוא אמון אומן, היינו שיוכל להוליד מעצמו. וזה ענין הזדככות היסודות, שכל יסוד הוית הבריאה הוא מחמת ההסתר, כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוה יכלין עלמא למסבליה וכו' מה עבד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא וכו' ויכלין למסבל. והיינו, שהבריאה תקבל אורה דרך מסכים שלא תתבטל מאור הגדול. ולכן זיכך השי"ת את היסודות שלא יהיה ההסתר גדול כל כך, שבאם יהיה ההסתר גדול שלא תוכל הבריאה להגיע ולראות שיש בורא ומנהיג בעולם, אז לא היה שום עבודה, כי להברואים נדמה שהם נפרדים לגמרי מהשי"ת וחלילה עזב ה' את הארץ. ולכן זיכך השי"ת את היסודות, שע"י עבודה יוכל האדם להגיע להאור לראות שיש מנהיגגכמבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הענין בזה דהנה איתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. היינו שבנהורא קדמאה לא היה שום לבוש, ורק הכירה כל הבריאה שבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולפיכך לית יכול עלמא למסבלא, היינו שלא היה שום מקום לעבודה, כיון שלא היה שום בחירה ולא היה נקרא העבודה על שם העובדה ולא היה לו שום חלק בה. מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא וכו', היינו שהציב השי"ת לבושים המסתירים, וזה היה מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, כדי שיהיה נקרא העבודה יגיע כפו של אדם. עיין תפארת יוסף פ' בראשית ד"ה בראשית [א], פ' תצוה ד"ה ואתה, פ' תצא ד"ה כי תצא, לקמן פ' ויצא אות יד.. וזה דכתיב (תהילים ל״ב:ב׳) ואין ברוחו רמיה. וכן בירר רשב"י בתיבת בראשית, כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון י"ג כז.) בראשית תמן אשרי אשרי האיש, כי אשר רומז לתקיפות וחוזק, שהשי"ת חיזק יסוד הבריאה בסוד (תהילים ל״ב:ב׳) אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה וזה נדרש בזה"ק (וארא כג:) על בריאת האדם וארבע יסודותדכתב בספר תפארת החנוכי על זהר פרשת וארא (כג:) ד"ה אמר ר"ש וזה לשון קדשו: אר"ש ת"ח ד' קדמאי אינון רזא דמהימנותא, ואינון אבהן דכלהו עלמין, ורזא דרתיכא עלאה קדישא ואינון ד' יסודין א"ש רו"ח ומי"ם ועפ"ר. פי' כי שרש הכל הוא ארבע אותיות שם הוי"ה, שהם כוללים ארבע חיות שבמרכבה, ארבע עולמות, ארבע יסודות, ארבע רוחות העולם כדלקמן. אכן כאשר יתלבשו בהסתעפותם, כן יש לחלק כל יסוד לכמה פרטים שנכללים במלואי השמות ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן {ע"ב היינו יוד הי ויו הי, ס"ג היינו יוד הי ואו הי, מ"ה יוד הא ואו הא, ב"ן יוד הה וו הה}. וכן קבלתי מאדוני אבי מו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה בענין מה שמחלקים חכמי האומות כפי חכמת ההרכבה וההפרדה, שהגיעו עתה לחלק לס"ג יסודות. ובאמת שורש היסודות הם ארבע, אכן לא הגיעו לחכמת ההפרדה וההרכבה בשלמות, שבאמת יש לחלקם לע"ב יסודות.:
בית יעקב על התורה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור מורה על צמצום מלשון (בהר כה) לא תזמור, כדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.), והוא ברזא דשמור. ושיר מורה על התפשטות, והוא ברזא דזכור, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא שמור לנוקבאאלקמן פרשת תולדות אות א.. ושבת הוא הכולל מאלו השנים מזמו"ר ושי"ר. והענין בזה, כי מצד הדכר אין שום צמצום באורו ועומד מוכן להשפיע בתמידות, ומה שנראה לפעמים איזה צמצום שאינו חפץ להשפיע להמקבל, זה הצמצום הוא מצד המקבל, וכגוונא דשמשא וסיהרא, שהשמש מזרחת אורה בשלמות תמיד, ואף שמתרחקת מהסיהרא לפעמים ואין נראה שלמות האור, זה הוא רק מצד הסיהרא, כי השמש זורחת תמיד בלי שום השתנות בכל מקום שהיא, וכדכתיב (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וכן הנשמה בתוך הגוף מוכנת תמיד להשפיע חיים באדם בלי שום צמצום מצדה, כי הנשמה היא ברזא דדכורא, והגוף הוא ברזא דנוקבא, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכד.) וכן הוא ערך הנשמה נגד אור הבהיר מהשי"ת כערך הנוקבא נגד הדכורא, שאור השרשי נקרא נשמתא לנשמתא. וכן הוא כל השתלשלות העולמות ברזא דדכר ונוקבא, שזה הוא בנין שלם: