חסידות על איכה ד:יא

וְזֶה בְּחִינַת: וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדוֹתֶיהָ (איכה ד׳:י״א). יְסוֹדוֹתֶיהָ – זֶה בְּחִינַת אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת, שֶׁנִּמְשָׁכִין מִבְּחִינַת מְאוֹרֵי אוֹר, מִבְּחִינַת תְּלָת גְּוָנִין דְּעֵינָא וּבַת עַיִן, שֶׁנֶּאֶכְלוּ וְנִשְׂרְפוּ עַל־יְדֵי: וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן, עַל־יְדֵי הַהִתְגַּבְּרוּת מְאוֹרֵי אֵשׁ כַּנַּ"ל:

ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג). במדרש (ב"ר ג' ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח (משלי טו כג) שמחה לאיש זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, במענה פיו שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלקים את האור כי טוב, עכ"ל. והוא פליאי. וכדי לבאר זה, נקדים לבאר בירמיה (ירמיה ח יג) אסף אסיפם נאום ה' וגו', (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים האספו ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם כי ה' אלקינו הדימנו וישקני מי ראש כי חטאנו לה', עד כאן. והפסוק הזה אינו מובן. (א), על מה אנחנו יושבים, אין לו ביאור. (ב), ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם, אם הוא לשון שתיקה כפירוש הרד"ק, מה זה שאמר ונדמה שם, מה תולה ענין השתיקה באסיפה אל ערי מבצר, הלא כיון שד' אלקינו השתיקנו שאין לנו רשות להתלונן כמו שפירש הרד"ק, אם כן אף אם לא נבא אל ערי מבצר אין לנו רשות להתלונן. ואם נדמה לשון כריתה, כמו ידמו לשאול (תהלים לא יח), זו קשה מן הראשונה, דאם כן איזה תועלת יש בהאסיפה לערי מבצר כיון שיכרתו שם. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד ז'). והאלשיך פירש לרישא דקרא בפירוש נחמד, ואני באתי אחריו למלאות את דבריו לפרש סיפא דקרא, דלמה כפל הכתוב יגל יעקב ישמח ישראל, וז"ל האלשיך: והוא כמו שכתבנו בישעיה (א כח) על פסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה, כי היא לא חטאה ולקתה בעונותינו, כד"א (איכה ד יא) כלה ד' חמתו ויצת אש בציון וכו', אך ושביה בצדקה, צריך פדיון בתורת צדקה. והנה ידענו (סנהדרין צ"ח ע"א) כי זכו אחישנה, ויהיה בלי חבלי משיח רק בשובה ונחת, ואם לא יזכו בעתה (ישעיה ס כב), ואז הוא בעצב ורוגז על ידי חבלי משיח להחזירם בתשובה. על כן אמר מי יתן מציון, כלומר מבחינת ציון תהיה ישועת ישראל, שיהיו זכאים בדין ויושעו במשפט וכו', ובזה יגל וגו', שלא ניגאל בעוצב וצרות חבלי משיח, כי אם בשמחה ובשירים, כי יגל יעקב ישמח ישראל, עד כאן דברי פה קדוש האלשיך. ועל הכפל כתב שם ענין אחר לגמרי, עיין שם.

כי תצא אש וגו' (שמות כב ה). בב"ק (דף ס' ע"א) אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אין פורעניות בא לעולם אלא בזמן שרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים, אימת אש יוצאה וכו', ואינה מתחלת אלא וכו' שנאמר ונאכל גדיש, ויאכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר. ויש לדקדק כי מקרא כי תצא אש ומצאה קוצים וכבר נאכל גדיש, דעל מה קאי וכבר נאכל, אם כבר קודם שקוצים מצוים לה, הלא זה אינו כמבואר להמעיין, ואי קאי על קודם שנאכל הקוצים, הא לא איירי כלל באכילת הקוצים ודוק, ואי קאי על קודם כי תצא אש, זו קשה מן הראשונה דהאיך יתכן, וגם הא אמר ואינה מתחלת, והבן. ואף שבזה י"ל דהוא פירוש להדברים שאמר, כמו אמר מר, וקאי על הפורעניות, אבל מכל מקום לא מתיישב דהאיך נאכל בלא יציאת אש. ועוד דהיציאת אש הוא הפורעניות, וכן מתני ר' יוסף ולא עוד אלא שמתחיל וכו', קשה תרתי, א' דסותר עצמו, דמקודם אמר דאינו מבחין כלל, ובתר הכי אמר ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים, אם כן הרי מבחין. ועוד קשה מה דאמר אלא שמתחיל מן הצדיקים מתחילה, הך תחילה למה. בכה ר' יוסף, א"ל אביי טיבותא היא, כי מפני הרעה נאסף וכו', אינו מובן אף שרש"י (ד"ה טיבותא) פירשו. ועוד קשה אם כן שטובה הוא, אם כן מאי ולא עוד. וגם להבין שם (ב"ק ס' ע"ב) בע"ב כי תצא אש, תצא בעצמו שלם ישלם המבעיר, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי וכו' ותאכל יסודותיה (איכה ד יא), ואני עתיד לבנותה באש, עיין שם. והוא משולל הבנה דהמאמר סותר עצמו דאמר תצא מעצמה, ואחר כך שהבערתי, ועיין רש"י (ד"ה כי). ולפירוש רש"י קשה דהוה ליה למימר כאלו הבערתי. ועוד קשה מה דאמר בתר הכי אני הצתי אש בציון.