וַיָּבוֹא֮ הָמָן֒ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לַעֲשׂ֕וֹת בָּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֣ץ בִּיקָר֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ בְּלִבּ֔וֹ לְמִ֞י יַחְפֹּ֥ץ הַמֶּ֛לֶךְ לַעֲשׂ֥וֹת יְקָ֖ר יוֹתֵ֥ר מִמֶּֽנִּי׃
יקר מפז
זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר נ"ל מלת לאמר שאפילו בזה"ז שאין לנו ב"המק לעשות פרה צריך לאמר הפרשה ויהיה כעשית הפרה לטהר אותנו כדעת האומרים שפ' פרה הוא מדאורייתא. ויקחו אליך פרש"י כל הפרות נקראו ע"ש משה נ"ל הטעם כי מצות צריכות כוונה ואמרו חז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חוקה לכך צריכים לעשות ע"ש משרבע"ה ועל כוונה שלו ולכן כולם נקרא ע"ש משה. פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול התורה רימזה כאן ד' מדריגות כנגד השם הוי"ה ב"ה וכנגד שם אדנ"י והמדריגה הד' אשר לא עלה עליה עול שלא עלה עלי' עול מלכות שמים כי עיקר הוא זה שמקבל עליו עול מ"ש שלא לעבור שום עבירה מחמת שצוה הבורא ב"ה שלא לעבור ואז הוי גם בעשה מצוה. א"י אשר אין בה מום שמי שסובר שהוא במדריגה זו שאין בה מום שתיקן הכל סימן הוא שלא עלה עליו עול מ"ש כלל ולא התחיל בעבודה וזה ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה היינו שיתקרב להצדיקים ויראו לו שהוא עדיין מחוץ למחנה ולא התחיל עוד בעבודה. ושחט אותה לפניו פרש"י שהי' זר שוחט ואלעזר רואה י"ל ע"ד המוסר שאמרו ז"ל בשעת יציאת נשמה רואה פני השכינה וזה רק אם סיגל מעשים בחייו אזי רואה את פני השכינה ונדבקה נשמתו בה ולזה מזהיר הכתוב ושחט אותה לפניו שיהי' הזר שוחט ואלעזר רואה ר"ל שכל אדם יראה לעשות מעש"ט בחיי' כדי שיכול לראות פני השכינה וזה זר שוחט היינו מ"ה ואלעזר הוא הקב"ה שהוא אל עוזר לכל רואה. ולקח אלעזר הכהן מדמה כי בשעה שהחכם יושב ודורש ומוכיח את העם והם מהרהרין בתשובה ודמם נשפך כמים אז יראה הצדיק ליקח מדמם היינו הרהורי תשובה שלהם ויקרב אותו להבורא ית' וזה והזה מדמה אל נוכח פני אהל מועד. א"י שהצדיק מראה להם שכל אדמימיות היצה"ר הוא צורך גבוה כמשל בן מלך וזונה כידוע וז"פ הפ' ג"כ במגילת אסתר למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני ר"ל שהמן הוא שורש היצה"ר ואמר שכל שכר מעשי המצות הוא בא ממני מחמת שמסיתו לעבירה וב"א מתגבר עליו מחמת זה יחפוץ המלך לעשות יקר יותר וז"פ ולקח אלעזר הכהן מדמה שהצדיק יראה להם שכל אדמימיות היצר שמייפה החמדת ותאוות לאדם הוא כדי להתגבר עליו ולקבל שכר גדול וזה והזה נוכח פני א"מ שיראה להם שהכל צורך גבוה. ושרף את הפרה לעיניו כי כפרה סוררה הי' בית ישראל וישרוף זה בתשובה לעיניו בעיניו של הצדיק. וכבס בגדיו הכהן ר"ל כשצדיק מוכיח להעולם בוודאי לא ימלט שבאפס מה נדבק בו מליכלוך עוונות שלהם כמשל שאמר אדומ"ו הק' מי שמוציא הזבל מהבית אפילו יעשה כל התחבולות לבל ילכלך א"ע לא ימלט שנדבק בו מעט זבל וז"פ הפיוט לטהר טמאים ולטמא טהורים באומר קדושי ר"ל כשהצדיק באומרו דברים קדושים הוא מטהר טמאים בתשובה שהם עושים ע"י לטמא טהורים כי לא ימלט שנדבק בו מעט ולכך צריך הכהן הוא הצדיק לכבס את בגדיו: הנוגע במת היינו השורש מת הוא היצה"ר ומ"ה וההולך בעצתו שהוא אבי אבות הטומאה. או לכל נפש האדם היינו שמתחבר לרשעים ולומד מעשיהם שהם אב הטומאה. וטמא שבעת ימים ר"ל הוא מטמא ח"ו שבעה המדריגות מן לך ה' הגדולה. הוא יתחטא בו ר"ל שישוב בתשובה וחרטה גמורה לטהר השבעה מדריגות: אבל הנוגע במת בנפש האדם כו' ולא יתחטא את משכן ה' טימא פרש"י שנכנס למשכן בטומאה וי"ל כי התורה הוא תמידיית ובעו"ה שאין לנו מקדש האיך יכול לטמא המשכן רק הנה האדם הוא משכן לה' באם יטהר מחשבתו ולבו כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוך האדם ממש כמ"ש היכל ה' המה וזה משכן ה' טימא שטימא מחשבת לבו ולא יכול לשרות שכינתו בו. עוד טמאתו בו ר"ל שעבירה גוררת עבירה ולא די שעושה פ"א רק שעוד כופל כעבותות העגלה חטאה:
מחשבות חרוץ
והענין דהוא ידע דאי אפשר לעולם בלא ישראל היינו צדיקים עובדי השם יתברך דעליהם העולם עומד וכמה שכתוב (חגיגה י"ב ע"ב) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו. אלא שכבר אז"ל (תנחומא וירא ה') גלוי לפניו דעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל כו', ועשו ביחוד יש לו כח זה דפשיטות טלפיים וממנו עמלק עוד יותר שהוא הראשית דגוים וממנו המן שהוא כל התמצית דעמלק שלא קם מתנגד לישראל לגמרי כמוהו, ובו שורש כח דמיון זה בהיותו זה לעומת זה נגד יעקב בחר לו יה הוא חושב על עצמו שבו בחר ד' וכמו שאמר למי יחפוץ המלך לעשות יקר וגו' והמלך סתם הוא מלך מלכי המלכים, וחשב דהוא היותר נבחר אצל השם יתברך מכל העולם כולו, רק שבאמת הוא מלא זוהמא וטומאה וכל מחשבותיו לגרמיה ושבחירת השם יתברך הוא רק לעשות יקר וגדולה, מה שאין כן בני ישראל כל מה שמוסיף להם גדולה מקטינין עצמן כמשאז"ל (חולין פ"ט ע"א) וכל חפצם בבחירת הש"י בהם היינו לקרבם לעבודתו ית', וזהו עיקר הבחירה בבני ישראל שכל שהוא גדול יותר ומשיג יותר הוא מכיר יותר שפל ערכו ומקטין עצמו יותר, כי יודע שכל השתדלותו אינו כלום ורק מהשם יתברך חננו הכל בחסד חנם, וכמו שאמר יעקב אע"ה ראש אומתינו קטונתי מכל החסדים וגו' ומשה רבע"ה אמר ואתחנן שבקש מתנת חנם, אבל אומות העולם חושבים שמשתדלים ומה שהוא משיג איזה דבר ושלימות הוא מצד השתדלותו ואין קץ לגמול המגיע לו על זה, וחושבים שבחירת השם יתברך הוא מצד השתדלות ושגם הם יכולים להשתדל ואז הם ישראל, וזהו הכסף שאמר לשקול דהיינו השתדלות דבכל מאודך, אבל באמת אמרו על זה במדרש (שיר השירים רבה ח' ד') אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאוהב הקב"ה את ישראל בוז וגו' היינו דישראל שאוהבים את השם יתברך בכל מאודם אינו בשביל שיאהבם כלל רק שהם בעצם יש להם שייכות ודבוק להש"י, והם אוהבים אותו בלא סבה ותועלת עצמם, וכן הוא אוהבם גם כשאין שוה והנאה מגיע לו כלל, אבל אומות העולם כל השתדלותם הוא בשביל האהבה שיאהבם, ודבר זה אינו כלום וכמה שכתוב בריש ראש השנה שבאומות העולם נקרא אפילו רשע על זה ובישראל נקרא צדיק גמור, לפי שאפילו מתכוין על מנת לקבל פרס אין זה עיקר כונתו רק טפל וגם אם לא יתנו לו שום פרס יהנה מזה עצמו שעשה רצון הש"י, ודבר זה הוא שורש הקדושה דישראל שאין ניתקת מהם לעולם עד שעל כן אי אפשר לכלותם, ואף על פי שיזדמן שישנים מהמצות וחוטאים גם כן, היינו הכל רק מצד ההשתקעות דעולם הזה ולא מצד שרשם. והבירור הוא דבהצר להם הם חוזרים להשם יתברך אף על פי שרואים שהוא מיצר להם, ועל כן באמות העולם והיה כי ירעב והתקצף וקלל וגו' אבל ישראל שאין כוונתם לקבל פרס רק אוהבים בעצם להשם יתברך אלא שהשאור שבעיסה משכיחם. ובהיצר ובפרט כשהיו מוכנים ליהרג דהותש כח היצר שבו להשם יתברך בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם, ואז ליהודים היתה אורה וגו' דשבו להם כל המדריגות, אורה זו תורה וחכמה שבמוח ונגדה עושין לדורות מצות מקרא מגילה דקרויה ספר כאמתה של תורה ועל ידי זה זוכין לאורה, ושמחה הוא בלב כמה שכתוב לב וגו' ובשמחתו וגו' ונאמר לב שמח וגו' ולישרי לב שמחה וזכו לישרת לב ושמחה, ועל זה הוא מצות שמחה ומשתה והמן היה מקטרג על זה כמה שכתוב במדרש (אסתר פרשה ו') שאמר אוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יום טוב, היינו דאצל אומות העולם אי אפשר להם לעשות דבר של הנאת עצמם לשם שמים כיון דהם כל שורש כונתם הוא רק הנאת עצמם וכל טיבו דעבדין לגרמייהו, ואפילו מה שעושין לשם שמים הוא לקבל פרס ולהנאתן, אלא שמכל מקום גוף המעשה אינו הנאה חושבים דזה נקרא לשם שמים, אבל כשגוף המעשה גם כן הנאתן מה לשם שמים יש בזה, אבל באמת אצל בני ישראל שורש כונתם לשם שמים היינו שלא להנאתן כלל ואפילו מכוין הנאה וקבלת פרס אין זה העיקר אצלו, ואם כן אפילו גוף המעשה גם כן הנאה מכל מקום ההנאה טפלה אצלם ועיקר הכונה לשם שמים לא נתבטלה על ידי זה, דאפילו שיתבטל אחר כך ההנאה הוא חושק לזה עצמו של עשיה לשם שמים לבד, וזהו עיקר ההבדל בין ישראל לעמים שנתברר בפורים, ועל כן עיקרם נקרא ימי משתה ושמחה וחייב לבסומי עד דלא ידע כו' דאז ודאי אין לו שום כונה לשם שמים אלא דסתמן לשמן קיימי אצל זרע ישראל ואין צריך כלל לכונה לשם שמים, כי הם כל מעשיהם לשם שמים ששרשם תקוע בזה ואפילו בלא כונתם:
ישמח משה
ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כג יט). אמירה נופל על המחשבה, כמו ויאמר בלבו (אסתר ו ו). ועל פי זה יובן ההוא אמר, ר"ל אף אם רק מחשבה ולא יעשה בתמיה, רק ודבר לא כדי שיהיה, אלא שלא יקימנה, או משום שניחם על הרעה, וכמו שפירש האלשיך בפסוק (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר, ר"ל במה שדבר, עיין שם. או שיתעוררו בתשובה על ידי זה, והבן.