חסידות על במדבר לה:כה

והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן גדול (במדבר לה כה). במסכת מכות דף ב' (ע"א) מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות, אין אומרים יגלה זה תחתיו כו'. מנא הני מילי, ומסיק דדריש הוא ולא זוממין. והנה נ"ל ליתן טעם ע"ד דלא רצה התורה לחייב בזה דין הזמה, משום דבגלות כתיב וישב בה עד מות הכהן גדול, ונתבאר בכ"מ (מכות י"א ע"א) דזה עונש לכהן גדול כדי שיתפלל על מיתת כהן גדול, (מדה כנגד מדה) משום שהכהן גדול לא התפלל שלא יהיה מכשול כזה, ודוקא בשוגג אמרינן כן, דזה אינו בבחירת אדם, אבל לא בהורג במזיד שהבחירה חפשית והכל בידי שמים כו' (ברכות ל"ג ע"ב), ולא שייך גביה תפילה. ואם כן לפי זה יתכן זה דוקא בהורג בשוגג כדאמרן, מה שאין כן אם הוזמו העדים, וזה לא הרג בשוגג והעדים הרי העידו שקר במזיד, מה חטא הכהן גדול שיתלה גלות במיתתו, ואם נימא דיגלו לעולם, הרי התורה לא אמרה רק כאשר זמם, ואם נימא דיגלו על איזה זמן קבוע, הרי בעינן כאשר זמם, ואם יכלה הזמן ועדיין כהן גדול חי, הרי לא הוי כאשר זמם, ואם כהן גדול מת ועדיין לא כלה הזמן, הרי הוי יותר מכאשר זמם, והתורה לא אמרה רק כאשר זמם, לכך לא רצה התורה לדון בדיני הזמה בזה כנ"ל. אבל בודאי אי לא האי מיעוט, לא הוי מפקינן בזה מפשטא דקרא דכתיב בהדיא ועשיתם לו כאשר זמם, משום הא דדרשינן, ר"ל טעמא דקרא עד מות הכהן גדול, אבל כיון דמיעטיה התורה, נ"ל לומר כן לטעם נכון ואמת בס"ד.

ויפן כה וכה (שמות ב יב). איתא במדרש (ילקו"ש רמז קס"ז) ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. לבאר איך הדרש יוצא מהפשוט, נ"ל דהא קשה על הפשוטו הא מפני ישראל לא היה מתיירא, כדאיתא במדרש (שמו"ר א' כ"ט) ויטמנהו בחול אלו ישראל, שנאמר (בראשית לב יג) והיו זרעך כחול הים, ואי משום מצריים, הלא כיון שהרגו בשם המפורש (שמו"ר א' ל'), גם מאה היה יכול להרוג, ואין לומר דזה המצרי היה חייב מיתה, דבן נח שהכה ישראל חייב מיתה כמבואר במסכת סנהדרין (דף נ"ח ע"ב), אבל אלו לא היו חייבין מיתה, הלא מכל מקום היו חייבין על שלא מיחו, דבן נח נצטוה על הדינין כמ"ש הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) לענין אנשי שכם, אלא ודאי דמוכח הדרש דראה שאין איש עתיד לצאת ממנו, אבל אם היה עתיד לצאת ממנו, לא היה הורגו הגם שהיה חייב מיתה, ולכך היה צריך לראות שאין איש מצרי שם שלא יגיד, ושמא תאמר יהרגהו גם כן, שמא יהיה שם איזה מצרי שיצא ממנו אחר כמה דורות איש כשר, ואם כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו והדרש נובע מהפשוטו. וכן יש לפרש דברי הדורש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית (שבא על אשתו), ומה עשה לו בשדה. שהוא נובע גם כן מהפשוט, די"ל דמי שדרש לדרשא זו, מתרץ להך קושיא דבשם המפורש היה יכול להרוג כמה וכמה, דלא היה רוצה להרוג רק אותו מחמת שנתחייב מיתה על פי דין שבא על אשתו והכהו, וכמו שאמרו רז"ל (שמו"ר ד' א') דישב עליו בדין והרגו, דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נ"ז ע"ב). אבל אם היו עומדים שם המצריים ולא מיחו לא היה הורגן, דמאן דדריש ראה מה עשה לו בבית וכו', סובר כסברת הרמב"ן (בפרשת וישלח) דמשום שלא מיחו בני נח, אין חייבין מיתה עיין שם, וממילא שאין להרוג לזה מפני היראה, ולכך אמר וירא כי אין איש, אז ויך את המצרי והדרש נובע מהפשוט כאמור. ומיהו קשה דבחד מנייהו חייב מיתה או מהבית או מהשדה, ומהכתוב משמע דדוקא משום שניהם הרגו. והנ"ל על פי המבואר בתוספת ע"א ((ע"ז) דף ס"ד ע"ב הובא במהר"ם א"ש), דאף דבני נח אזהרתן זו מיתתן בלא עדים והתראה, אפילו הכי אינו חייב מיתה רק אם נידון, אך הא ישב עליו בדין ובן נח נהרג בדיין אחד, ובפרט שפרעה מינוהו. אך הא קיימא לן (ר"ה כ"ו ע"א) אין עד נעשה דיין, רק אם ראה בשעה הראוי לדון דהיינו ביום, דלא תהיה שמועה גדולה מראיה, ואף דבדיני נפשות אין עד הרואה נעשה דיין, היינו משום דכתיב (במדבר לה כד-כה) ושפטו העדה (במדבר לה כה) והצילו העדה, וכיון דחזא, לא מצי חזי ליה זכותא, עד כאן. אם כן היינו דוקא בישראל דכתיב והצילו העדה, אבל לא בבן נח כנ"ל. והנה באותו מעשה דבית, אף אם לבו הלך וראה על ידי אור הגנוז, מכל מקום אותו מעשה בלילה הוי כמו שפירש רש"י (ד"ה מכה), ועל הכאה לחוד דהיה מלקהו ורודהו כל היום, ודאי היה למראית עין משום עבודה, ועל זה מינהו פרעה לשוטר ודינא דמלכותא דינא לענין מסים, ובפרט שמסרן השי"ת לעבודה כנאמר לאברהם (בראשית טו יג). אך משום שראה מה שעשה לו בבית, מכח זה ידע שמה שעשה לו בשדה לא הוי משום עבודת פרעה, רק משום שהרגיש במעשה דבית, ואם כן חייב על מה שעשה לו בשדה כנ"ל.