חסידות על בראשית לא:יב

אך את שבתותי תשמורו כו' וכן ושמרו בנ"י את השבת. ומה שמירה זו שאדם שומר השבת. הלא האדם נשמר בשבת. אך כתיב את שבתותי. והוא הטפל לשבת. היינו להמשיך קדושת השבת לכל הדברים. ובכל דבר יש בחי' שבת אף בחול. רק שנגנז ונסתר בימי המעשה. ובשבת מתגלה. ובעת שנסתר צריך שמירה. והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך השבת להיות נ"ר להשי"ת. כמ"ש בספרים שלכל מעשה קטן וגדול יש עלי' בשבת אם נעשה כראוי. וצריך להיות כל המעשים לצורך שבת כנ"ל. וז"ש לעשות את השבת. שלא להיות עשי' אחרת כלל רק השבת כנ"ל. ופרשנו אך את שבתותי. כמ"ש חז"ל על אך את הזהב להעביר החלודה ע"ש. שלא ישאר רק גוף הזהב. כן בנ"י כשמעבירין ההסתר והחלודה. נמצא קדושת השבת בכל מקום כנ"ל. לדעת כו' ששבת נותן דעת לאדם. כי וודאי מתנת השי"ת שנתן השבת. נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת. כמ"ש חז"ל הנותן מתנה כו' צריך להודיעו שנא' לדעת כו'. פי' ידיעה התקשרות ודביקות. כי אם לא הי' נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודביקות בנ"י בבחי' שבת א"כ לא הי' נתינה כלל:

כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וכו' ישמעו ואתה לא כן נתן י"י אלקיך (דברים יח יד). יש להתבונן מהו הנתינת טעם למה שלמעלה נאמר (דברים יח יג) תמים תהיה וכו', ואמר לנתינת טעם כי הגוים האלה. ב', למה אמר אש"ר את"ה יור"ש אות"ם דהוא מיותר. ג', אומרו ואתה לא כן נתן וכו' אינו מובן, וכבר דברו בזה כל המפרשים. ואגב זה נדקדק עוד בהתחלת הפרשה (דברים יח ט) כי אתה בא אל הארץ אשר י"י אלקיך נתן לך לא תלמד וכו', וזה אינו מצוה התלוים בארץ ואסור גם כן בחוץ לארץ. והנראה להבין הדבר על פי קבלתינו מרבותינו כח הפועל בנפעל, ממילא ממונו ורכושו של אדם שהאדם מסגלו על ידי מעשיו, הנה יש בממון ורכוש ההוא כח הפועל, על כן נאסר לנו לפרוט מתיבת המוכסין (ב"ק קי"ג ע"א), כיון שכח הפועל יש בממון ההוא והאדם הכשר יקחנו לעצמו, הנה יגרום לנפשו פעולת זרות כפי כח הפועל הנפשיי מבעלים הראשונים. ועתה אם עיני שכל לך תבין את אשר לפניך אשר בעינינו ראינו כמה אנשי שם אשר פיתם היצר לתבוע חלקם, והשתדלו בפרנסתם לקבל ממון מכל אדם ונשארו אחר כך כלים ריקים, כי הממון שסיגלו מבני בלי שם, דבק בם ובנפשם וכיבתה השלהבת אש אשר בער בקרבם באהבת היוצר כל. והנה לפי זה יהיה אסור לקבל ממון מכל אדם גם בזולת השתדלות, זה אינו כי אם האדם אינו משתדל, רק הש"י שולח לו ממון על ידי איש פרטי, הנה מתת אלקים הוא והש"י נקרא בעליו של הממון, הוא יופיע ומזמין לו את הנאות לו ולנשמתו, (ואף על פי כן ידוע מאנשי מעשה רבותינו הקדושים בעלי רוח הקודש כאשר בא לידם איזה ממון מאנשים בלתי הגונים, לא רצו ליהנות ממנו בכדי שלא יוקנו קנין בנפשם מכח הפועל שבקרב הממון, וכבר היה לי פתחון פה לפני רבותינו בנידון זה, ואמרו לי שעל כל פנים בממון כזה בבוא לידי האדם, יראה האיש המקבל שיבא לידי איש אשר לא מבני עמינו הוא). ומצאתי סמיכות לזה בתורתינו מענין יעקב שהשתדל במקלות, ואמר אחר כך בבואו לארץ נכסי חוץ לארץ אינן כדאין לי, ועשאם כמין כרי ונתנם לעשו כידוע מרז"ל (שמו"ר פל"א י"ז), ותבין לפי זה גם במנחה ששלח לעשו, נאמר (בראשית לב יד) ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, וכבר דברו בזה מה הוא מ"ן הב"א ביד"ו. רצ"ל מן מה שסיגל בתחבולתו על ידי השתדלות במקלות וכיוצא, מזה שלח מנחה לעשו אחיו, מה שאין כן מה שהש"י שעצמו פעל ועשה, כמאמר המלאך ראה העתודים העולים על הצאן (בראשית לא יב), הנה מתת אלקים הוא הגם שהיה בחוץ לארץ לא איכפת ליה. והנה בכאן הש"י נתן לישראל את כל טוב ארצות הגוים האלה ממונם ורכושם המה יירשום, הנה יש לחוש כי כח הפועל בנפעל, ובכח הרכוש האלה טמון מדות הרעות של הגוים, הנה כאשר יהנו ישראל ממנו, יש לחוש שיקנו קנין בנפשם לעשות כמעשיהם, אבל לא כן הוא כי ישראל יירשום ירושה ונתונה מאת הש"י, והש"י הוא הבעלים של הרכוש. וזה שהתחיל כי אתה בא אל הארץ אשר י"י אלקיך נתן לך, ואין זה בהשתדלותך ליקח מיד הרשעים האלה רק הש"י נותן לך, על כן אני מבטיחך שעל ידי זה לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, ואחר כך מצוה בציוי (דברים יח י) לא ימצא בך וכו', ואחר כך הזהיר אזהרה כוללת לכל זמן תמים תהיה עם י"י אלקיך, רצ"ל בשלימות ותמימות תהיה עם י"י שלא תשתדל. ולא תאמר הן אמת שהכל פעולה מאת י"י, אבל מן הצורך גם כן להשתדלותי, וזה לא נקרא תמימות ושלימות עם י"י, רק שב והכבד והש"י ישלח לך את הנרצה לך, ואז תהיה תמים עם י"י, ולא יבא לך מזה פועל מגונה ח"ו מכח הפועל שבממון הנותן, כי הש"י הוא הנותן לך והוא הבעלים ואין כאן בית מיחוש, ואמר לראיה על זה כי הנה הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים וכו' ישמעו ואתה לא כן, (וזה הוא מפני כי) נתן לך י"י אלקיך, ולא ירע לך הכח הפועל מבעלים הראשונים, כי הש"י הוא הבעלים והוא דבר נחמד. (ולא תשאל על זה הנה לפי זה אסור להשתדל בשום משא ומתן בחרישה וקצירה, זה אינו כי נצטוינו על זה כראות האדם שהש"י מזמין לו משא ומתן שדות וכרמים, הנה זה חפץ הבורא ומתת אלקים הנה השתדלותו הוא בחפץ הבורא, אבל להוסיף בהשתדלות אין זה טוב רק עשה והצלח במתת אלקים. והדברים ארוכים יובנו למשכילים:

ויקח לו יעקב מקל לבנה וכו' (בראשית ל לז). תיבת לו מיותר לדעתי. בא לפרש כי הנה נראה הדבר כרמאות ח"ו הענין הזה. וביותר צריך להבין דכפי הנראה אחר כך מענין שחלם לו המלאך ראה העתודים העולים וכו' (בראשית לא יב), דנראה דהכל היה ענין השגחת אלקי, ולא בפעולתו הזאת מעסק המקלות. אך הוא דבאמת כל פעולותיו של יעקב היו הכל לרמזים עליונים, והנה יעקב עשה כעת את שלו בענין המקלות עקודים נקודים וברודים (בראשית לא י) כידוע שרשם בגבהי מרומים. והנה זה היה מגמת יעקב כעת להוציא הניצוצות הנדחים אשר נפלו בעת שבירת הנקודים ונשארו עדיין בתוך הקליפות, והיה מתעסק להעלותם לעולם התיקון בסוד "ברודים, ומשמיענו הכתוב היאך אירע בהשגחה פרטיות דבר כזה, שיעקב עשה את שלו לצורך גבוה, והיה דבר הזה בהתלבשות הטבע בענין הגשמיי שיתלבש שפע מאלקי בטבע. וזהו ויקח "לו יעקב, שבאמת לקח יעקב המקלות לו לעצמו להתעסק בעניניו צורך גבוה, וממילא נתהווה הדבר בגזירת היוצר ויחמו הצאן (בראשית ל לט), העמק בדבר ותבין: