אָ֣ז יְדַבֵּ֤ר יְהוֹשֻׁעַ֙ לַֽיהוָ֔ה בְּי֗וֹם תֵּ֤ת יְהוָה֙ אֶת־הָ֣אֱמֹרִ֔י לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֣אמֶר ׀ לְעֵינֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שֶׁ֚מֶשׁ בְּגִבְע֣וֹן דּ֔וֹם וְיָרֵ֖חַ בְּעֵ֥מֶק אַיָּלֽוֹן׃
ערבי נחל
ועתה ראה והבן איך כל זה מבואר להדיא בפסוקים. אמר והאספסוף התאוו תאוה (דקדק רמ"א כפל התאוו תאוה), ר"ל גם הערב רב אמרו שהם מתאוים לתאוה, כחשו כדי שדבריהם יעשו פרי בעיני ישראל. או יהיה תיבת התאוו פועל יוצא (דאל"כ הוה ליה למימר נתאוו), ר"ל שהם גרמו שישראל יתאוו לתאוה וכך עלתה בידם. ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, לא אמרו רוצים אנו בשר, דבאמת לא רצו בשר, רק אמרו מי יעשה לנו זאת שיתן לנו בשר ואנו נתאווה ולא נאכל. ונודע דכל מקום שנאמר בפסוק עתיד במקום עבר מורה על רצון של הדבר ולא על המעשה, וכמו אז ישיר שפירש"י עלה בלבם לומר שירה, וכן אז ידבר יהושע (יהושע י, יב), וזהו אומרם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ירצו בזה, שהתאוו שם לאכול ומיושב קושיית רש"י שהקשה והלא תבן לא ניתן וכו' דבאמת לא נתנו רק הם רצו והתאוו ובאמת היה שיבור התאוה, שם חנם פירש"י בלא מצות, ר"ל בלא אותה מצוה שלא היה מצוה כלל בשיבור התאוה, חדא שלא מעצמם ורצונם שיברו התאוה רק מחמת שהמצריים לא נתנו להם, ועוד שלא היה תורה עדיין וא"כ טוב היה אז לנו שנהיה בלי תאוה והיה לנו תאוה, ועתה, ר"ל עתה אנחנו צריכין לתאוה.
ישמח משה
ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז). בתרגום יונתן כד חמא משה ענותנותו דהושע, קרא לו יהושע. נ"ל על דרך הפשוט, על פי שאמרו רז"ל (סוטה י"ז ע"א) איש ואשה שכינה ביניהם, והיינו שם י"ה שיש בשני התיבות הנ"ל, ונמצא דשם זה מורה על השכינה. והנה אמרו בסוטה (דף ה'.) כל המתגאה, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, ולהיפך בענוה כתיב (ישעיה נז טו) ואשכון את דכא ושפל רוח, דהשכינה עמו. ועל פי זה מפורש התרגום הנ"ל, וזה הוא יה יושיעך מעצת מרגלים, כי מי שהוא דבק בה', לא ישגיח בטבע במה שראה שעז העם וערים בצורות, כי הוא למעלה מהטבע. ועל פי זה יובן במה שאמר יהושע שמש בגבעון דום (יהושע י יב), ודרשו רז"ל (ע"ז כ"ה (ע"א) עיין רש"י [ד"ה וידום]) דום מלומר שירה, ואני אומר תחתיך. על פי מה שאמרתי על כי גאה גאה (שמות טו א), על פירוש רש"י (ד"ה כי) והתרגום, ועל הפסוק (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל, (כמבואר בפרשת אמור על המדרש (ויק"ר כ"ו ד') זה שאמר הכתוב יום ליום יביע אומר), ואם כן הם יכולים לומר שירה לפי שאינם מפסיקים, והיינו משום דלא הוי גבייהו השראת שכינה להדיא, אבל יהושע דהיה אצלו השראת שכינה, היה יכול לומר אף שיפסיק, כי הוי בפניו, נ"ל.
אגרא דכלה
ואפשר לפרש עוד אומרו והי"ו (בראשית א יד), דהנה להבדיל בין היום כו' זה נעשה מאליו על ידי המאורות, ואין מבוא לשנות זולת בגזירת היוצר כל אשר ישדד מערכת השמים לשעה בעבור עמו ישראל כענין יהושע שמש בגבעון (יהושע י יב), ואף על פי כן ההבדלה נעשית מאליה, מה שאין כן לאת"ת הוא הויה החדשה בכל פעם על ידי מעשה התחתונים, כי הגם שהליקוים הם בחשבון, עם כל זה שבאם היו מטיבים מעשיהם, כבר היה העולם מתוקן והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים (ישעיה ל כו), ואז כבר לא היו פועלים הליקויים, ואם כן אלו הליקויים הגם שהם מטבע מבראשית, עם כל זה הם תלוים ועומדים בבחירת התחתונים, וצדקו מאוד דברי חז"ל. וז"ש בזה "והיו "לאתת, כי האת"ת אינם נגזרים בדוקא שמוכרחים להיות כמו שמוכרחת ההבדלה, וכן למועדי"ם יוצדק בהן והי"ו, כי הם בהויה חדשה בכל דור ודור, לפי דברי הבית דין שלמטה ובבחירתם ואתם אפילו שוגגים, וכענין שדרשו (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב) על פסוק (תהלים נז ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, שהש"י גומר דברי הבית דין שלמטה, בת ג' שנים ויום א' אין בתוליה חוזרין, נמלכו בית דין לעבר השנה בתוליה חוזרין, אם כן בכל פעם עסק המועדים ושנים הם הויה חדשה, והבן: