חסידות על יחזקאל כט:טז

במדרש (ויק"ר כ"ז ג') שור או כשב או עז כי יולד (ויקרא כב כז), ר' אבא בר זבדי פתח כתיב (יחזקאל כט טז) ולא יהיה עוד לבית ישראל (למבטח) למזכיר עון, דכתיב (ישעיה ו' ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו בשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. בשתים יעופף לקילוס, ובשתים יכסה פניו שלא להביט בשכינה, ובשתים יכסה רגליו שלא יראו פני שכינה, דכתיב (יחזקאל א ז) וכף רגליהם ככף רגל עגל, וכתיב (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה וכו'. שם (ויק"ר כ"ז ג') וכי שור נולד, והלא עגל נולד, אלא משום עשו להם עגל מסכה, לפיכך קראו הכתוב שור ולא עגל, הדה"ד שור או כשב או עז, עד כאן. והקשה היפה תואר האיך חזא יחזקאל כף רגליהם כיון שמכוסין המה. אך זה מבואר להדיא בחגיגה (דף י"ג ע"ב) בגמרא שם, כתוב אחד אומר שש כנפים שש כנפים לאחד, וכתוב אחד אומר וארבעה כנפים לאחת (יחזקאל א ו), לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים שנתמעטו כנפי החיות, הי מינייהו אימעוט, אמר רב חננאל אמר רב אותן שאומרות שירה בהן וכו', ורבנן אמרי אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר (שם שם ז) ורגליהם רגל ישרה, ואי לאו דאימעוט מנא הוי ידע, דלמא דאיגלאי חזיא ליה, דאי לא תימא הכי ודמות פניהם פני אדם, הכי נמי דאימעוט, אלא דאיגלאי וחזיה ליה, הכי נמי דאיגלאי וחזיא ליה. הכי השתא, בשלמא אפילו אורח ארעא לגלוייה קמיה רביה, כרעיה לאו אורח ארעא לגלויה קמיה רביה, עד כאן. (והובא גם כן ביפה תואר עיין שם). אך כבר הקשתי בגמרא הנ"ל דבשלמא לרב דאמר דאותן שאומרות בהן שירה אימעטו בחורבן בית המקדש, שפיר דמאי תקלסון למלך בשעת הזעם ואינו ערב לו וכו' קול שרים מחמת צער חורבן בית המקדש. אבל לרבנן דאמרי דאימעטו אותן שמכסים בהם רגליהם שהמה לסלק הקטרוג מעל ישראל, קשה מאד מ"ש דאימעטו בעת החורבן, הלא יותר צריכין לסילוק הקטרוג בעת הגלות, ומ"ש היפה תואר דלאחר החורבן לא חשש לכבודן של ישראל עד כאן דבריו, לא ידעתי הבן, וכי הכיסוי משום כבוד הוא, הלא הוא משום ולא יהיה לבית ישראל למזכיר עון, אם כן יותר צריכין לזה אחר החורבן כמ"ש, ואם נימא דאחר החורבן אינו שוקד לטובתם, חס וחלילה לומר כן, וכבר פירשתי (בתפלה למשה תהלים יא ד) בהפסוקים ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. על פי וה' בהיכל קדשו הס וגו' (חבקוק ב כ), ופירשו המפרשים כי אדנ"י היכל להויה ב"ה. וכבר המתקתי הדברים (בפרשת שמות (ג טו) על הפסוק זה שמי לעלם), כי הויה מורה על עצמותו, ואדנ"י מורה על פעולותיו שהוא אדון הכל, ועצמותו אינו מושג רק על ידי פעולותיו, ואם כן הויה שהוא עצמותו, שוכן בתוך היכלו אדני, ר"ל שמתוך אדני יושג לנו הויה. ועל פי דברי רבינו סעדיה גאון מ"ש בפסוק (שיר השירים ב ט) משגיח מן החלונות וגו', שלפעמים משגיח בהשגחה גלוי שאנחנו רואים על ידי ניסים נגלים שהוא משגיח עלינו, ולפעמים מציץ מן החרכים היינו השגחה מסותרת, והיינו ה' בהיכל קדשו, ר"ל הן אם ה', הן אם ה' בהיכל קדשו כנ"ל דהיינו שמראה אדנותו, והן ה' בשמים כסאו, דהיינו שגדולתו מתגלית רק בשמים, כמ"ש הרמב"ם כי מגדולת הכסא נראה גדולת היושב עליו, עיניו ר"ל עיני השגחתו יחזו, דהשגחה מתפלשת בשוה בכל העיתים, רק עפעפיו ר"ל השגחה יותר חזקה שהיא כינוי לעפעפים כנודע, הוא רק במה שיבחנו בני אדם השגחה זו ויודעים ממנו, והיינו חבה יתירה נודעת להם, אבל השגחתו בעצם היא בשוה, והבן זה. אם כן איך נימא דח"ו אינו חפץ בתקנתם, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה. (ב), המדרש שוחר טוב (שהובא בידי משה והיפה תואר בשם התנחומא, אמור סי' ט"ז) וז"ל: כתיב וארבעה כנפים, וכתיב שש כנפים, בשביל כפרתן של ישראל הוסיף להם שתים, לקיים ולא יהיה וגו' למזכיר עון, דמשמע דקודם העגל היה רק ד' כנפים, ושוב הוסיף שתים. והוא פליאה נשגבה לכאורה, וכי ישעיה אחר חטא העגל הוי ויחזקאל קודם החטא, הלא יחזקאל היה אחר ישעיה. (ג), ליישב גם כן מה דאיתא במסכת יומא (דף י"ט ע"ב) שם תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד וכו', שם תני רב חייא כמין קול נשמע וכו', בא מלאך וכו' ומצאו ככף רגל עגל בין כתיפיו, עיין שם. דהוא תמוה לפי פשוטו וכי הכף גשמית הוא שיראה הכאת הכף, אלא ודאי דרמיזא דחכמתא היה בזה, וצריך להבין מהו. (ד), ליישב ולפרש דברי הפייטן והחיות ישוררו וכו', פני כל חיה וכו'. (ה), ליישב ולפרש דברי התיקונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דא הוא שית גדפין דחיוון, ופירשו בשתים יכסה פניו, היינו ברוך שם, ובשתים יכסה רגליו היינו כבוד מלכותו, ובשתים יעופף היינו לעולם ועד כסדרן, דמה ענין זה לזה.

עוד שם במדרש (ויק"ר כ"ז ד') דבר אחר שור או כשב או עז (ויקרא כב כז), הדה"ד (קהלת ג טו) מה שהיה כבר הוא, ר' יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ, היה חי וקיים לעולם, אמור לו אתה כבר היה אליהו שלא חטא והוא חי וקיים לעולם, עד כאן דברי המדרש. והוא תמוה מאד דמאי ענינו להאי קרא שור או כשב או עז, דבשלמא המדרש (ויק"ר כ"ז ו') דאיתא שם שור או כשב או עז, הדה"ד (מיכה ו ג) עמי מה עשית לך ומה הלאתיך וגו', הלא מפורש בסוף הענין שם א"ר יהודה בר סימון, יו"ד מיני בהמות מסרתי לך וכו', רק מפרש מעיקרא דרך אגב כמה פירושים על האי קרא כי כן דרך המדרש. אבל בהמדרש שהתחלנו, אינו מסיים בו שום דבר ששייך להאי קרא, והא דכתב היפה תואר משום דכתיב בסיפא דקרא והאלקים יבקש את הנרדף, עיין עליו. על זה קשה דאם כן הוה ליה להביא כל הפסוק, ולומר הדה"ד מה שהיה כבר הוא ואשר עתיד להיות כבר היה והאלקים יבקש את הנרדף, ואחר כך לפרש הפסוק כסדרו, ומדלא נקט רק הדה"ד מה שהיה כבר הוא, שמע מינה דהא גופא שייך להאי קרא, והוא תמוה מאד מה ענין זה לזה. (ב) יש לתמוה כי לפי מה שפירשו המפרשים דהוא בלשון תמיה עיין במתנות כהונה, היה לו לומר כלום אם לא חטא וכו', או אפשר שאלו לא חטא וכו', ובאמת היפה תואר ציין אם יאמר לך אדם אפשר שאלו לא חטא וכו', אבל בהמדרש ליתא תיבת אפשר. (ג), קושית היפה תואר דאם לא יאמין בהכתוב והקבלה בענין אדם הראשון, גם כן לא יאמין בענין אליהו, ומה מופת יש בזה יותר מבזה. והנ"ל דזה המדרש נמשך להמדרש שלמעלה (שהבאתי בסמוך, ויק"ר פכ"ז ג') ר' אבא בר זבדי פתח כתיב (יחזקאל כט טז) ולא יהיה עוד לבית ישראל למזכיר עון וכו', עד וכי שור נולד והלא עגל נולד, אלא משום עשו להם עגל (שמות לב ח), לפיכך קראו שור, הדה"ד שור או כשב וגו'. ויצא לנו מזה דחפץ השי"ת שלא להזכיר עון, ואף באשה זונה אחר פטירתה הס שלא להזכיר כמבואר במדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ז ג') מכוס של סוטה ומהריגת הבהמה, והבן. והנה מזה יובן כדברי הזוהר שמגזים על הדורשין לגנאי בענין אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, והנה מפשוטו של מקרא בענין אדם הראשון, נראה לכאורה שכל אדם יש לו להתרעם על אדם הראשון שנגרם לו מיתה, וכדאי בזיון לאדם הראשון ח"ו. אבל ידוע הא דאמר ר' אמי (במסכת שבת דף נ"ה.) אין מיתה בלא חטא, דכתיב (יחזקאל יח כ) הנפש החוטאת היא תמות, ושם מיתיבי וכו', ומשני הוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר דאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם לפטור מן העולם. וכבר כתבנו (למעלה בפרשת בראשית) דמה דאמר רב אמי אין מיתה בלא חטא, אין כונתו דאם לא יחטא יתקיים בזה העולם החומרי לנצח, דזה לא היה ולא יהיה, ועינינו הרואות דאף חנוך ואליהו שנעשה גופם מלאך ולא מתו, וכן ר' יהושע בן לוי שנשאר בחיים (כתובות נ"א ע"ב), מכל מקום נפטרו ונסתלקו מזה העולם, כי אין עולם החומרי כדאי שישארו כאן נצח. אלא ודאי כונת ר' אמי שאם לא יחטא, יסתלק מהעולם ומרוב זקנה כעין חנוך ואליהו ור' יהושע בן לוי ודומיהן, אבל לא בבחינת מיתה דהוא פירוד הנפש מהגוף. ובזה תירצתי מה שמקשין אהא דמייתי ראיה לר' אמי מרבי שמעון בן אלעזר, הא אמר רבי שמעון בן אלעזר אלו האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם לפטור, אם כן משמע לכאורה דהיו מתים אף בלא חטא אלא שאז עדיין לא הגיע זמנם, אם כן אדרבא הוי תיובתא לר' אמי. ולפי מ"ש אתי שפיר, דשפיר קאמר רבי שמעון בן אלעזר דבחטאם מתו דייקא, אבל אלו האמנתם, הגם כי ההסתלקות מהעולם היה בהכרח, אך עדיין לא הגיע הזמן לזה והיו הם המביאין את ישראל לארץ, ועיין שם שהארכתי בביאור הדברים היטב. ועל כל פנים היוצא מזה דאין מיתה בלא חטא, ושום אדם אין לו להתרעם על אדם הראשון רק על עצמו, שאלו לא חטא בעצמו היה נסתלק בחיים כמו חנוך ואליהו. והיינו דברי המדרש שור או כשב או עז, מזה נלמד שלא להזכיר עון על אדם, רק ללמד זכות כדברי המדרש דלעיל, על זה בא ללמוד זכות על אדם הראשון ואמר הדה"ד מה שהיה כבר הוא, שאם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון וכו' היה חי וקיים לעולם, לא קאי על אדם הראשון רק על אדם המדבר, ר"ל שאותו אדם בא להתרעם על אדם הראשון שאלו לא חטא אדם הראשון היה חי לעולם, ועל ידו יהיה מוכרח למות, ואין זה בלשון תימא כלל ומיושבים כל הקושיות, אמור לו וכו' כבר היה אליהו שלא חטא והיה חי וקיים לעולם, אם כן אין לו להתרעם על אדם הראשון, דלא יחטא ולא ימות רק יסתלק כאליהו, והוא פירוש נפלא בס"ד.

עוד יתבאר (ישעיה מ א) נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, (ישעיה מ ב) דברו על לב ירושלים וגו'. על פי מה שפירשתי בפרשת פקודי (שמות לז כב) על הפסוק ובצלאל וכו' עשה את כל אשר צוה ה' את משה, שהסכימה דעתו לדעת המקום אף מה שלא אמר לו רבו, שהרי אמר לו שיעשה הכלים והארון והמזבחות, ואחר כך המשכן, אמר לו הכלים אשר אני עושה היכן אכניסם, אמר לו משה בצל אל היית וידעת (ברכות נ"ה ע"א). ואמרתי על פי אגודת אזוב בריש מגילת איכה, שכתב בשם הזוהר (ח"ב ק"ח ע"ב) שכל זמן שלא עבר רוח הטומאה מן הארץ, אקדים דלבר. ואחר שיעבור רוח הטומאה, יקדים מוחא דלגו. והנה כתב עוד שם דהעיר, ואחר כך רבתי עם (איכה אא), היינו דאקדים דלבר, עד כאן דבריו עיין שם. ועל פי זה מבואר, דידוע דהצל אינו דבר עצמותו, רק המשתלשל ממנו. והנה משה שהיה דבוק בעצמותו, ושם אין שטן ואין פגע רע והוי בעיניו כמו לעתיד, אמר שיעשה הכלים תחלה. אבל בצלאל היה בצל, לכך ידע שעדיין לא נתקן והבן, והקב"ה ידע מה בחשוכא אף שעמיה (דניאל ב' כ"ב) שרא נהורא, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ולכך לעתיד דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה, דהיינו מוחא דלגא כי היכל ה' המה (ירמיה ז ד) והבן, ואמר הטעם דיקדים אז מוחא דלגו, כי נרצה עונה, כמו שפירש הרד"ק נשלמה עונה, כמו אז תרצת הארץ את שבתותיה (ויקרא כו לד), ולא יהיה עוד למזכיר עון (יחזקאל כט טז), כי לא יחטא עוד כי יעבור רוח הטומאה מן הארץ, ולא יהיה עוד אבן נגף וצור מכשול בעולם. והנה בשורת יציאות מצרים היה נחמה, אף כי לא הובטחו שלא יהיה עוד בגלות, וכן כשפקדם בבבל. ואם כן בשורת גאולה העתידה הוא נחמה כפולה, א' שיגאלם, ב' שלא יוסיף להגלותם. והנה כתיב (איכה ד' כב) תם עונך בת ציון ולא יוסיף להגלותך, אלמא דהטעם דלא יוסיף להגלותך, משום דתם עונך. ועל פי זה יתבאר נחמו נחמו עמי, ר"ל נחמה כפולה כנ"ל, ובמה, מפרש יאמר אלקיכם לעתיד דברו על לב ירושלים וקראו אליה כשתהיה על מכונה, כי מלאה כבר צבאה היינו מוחא דלגו, ואם כן התחיל מבפנים, והוא סימן שלא יוסיף להגלותה, והיינו הנחמה כפולה. והטעם שלא יוסיף להגלותה, הוא כי נרצה עונה שנשלם עונה כנ"ל, ואמר ראיה לזה הסימן המבואר בזוהר כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה, היינו עונש אחד קודם בואו בעת הודעתו, והשניה בעת בואו, וקשה הלא לרעה יש חזרה (ברכות ז' ע"ב), ואם כן אין עונש בהודעתו כי לא יצטערו, אלא ודאי דעל ידי סימן הנ"ל יהיה צער, והבן.