בֶּן־אָדָ֗ם יֹ֠שְׁבֵי הֶחֳרָב֨וֹת הָאֵ֜לֶּה עַל־אַדְמַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ אֹמְרִ֣ים לֵאמֹ֔ר אֶחָד֙ הָיָ֣ה אַבְרָהָ֔ם וַיִּירַ֖שׁ אֶת־הָאָ֑רֶץ וַאֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֔ים לָ֛נוּ נִתְּנָ֥ה הָאָ֖רֶץ לְמוֹרָשָֽׁה׃ (ס)
קדושת לוי
מה שמקשים התוספות למה אין מברכין במוצאי יום טוב על הבשמים. ואם תאמר שביום טוב לא יש נשמה יתירה, אם כן למה אין מברכין במוצאי שבת שחל להיות ביום טוב על הבשמים עיין שם. ובזה יתורץ מה שקשה על הפייט, שסותר את עצמו. במקום אחד כתב, שבפסח מל אברהם עצמו. ובמקום אחר כתב, שביום הכפורים מל אברהם עצמו. כי הכלל בר"ח הבחינה מה שכל העולמות ממליכים על עצמם את הבורא ברוך הוא, ובפסח הבחינה מאהבת הבורא מה שהברואים יש להם אהבת הבורא ברוך הוא, ובראש השנה הבחינה מה שכל העולמות יש להם יראה ופחד מהבורא ברוך הוא, ובשבועות וסוכות בחינה אחרת שהברואים עושים מעשים נאים בכדי שהבורא ברוך הוא כביכול יהיה לו תענוג מעולמו. ובאמת כל השנה כשאדם מעורר אהבת הבורא אז יש לו הבחינה ופועל בעולמות העליונים כפי מה שפועלים בעולמות עליונים בפסח בבחינתו באהבת הבורא, וכן בשאר כל בחינה ובחינה מעורר העולמות עליונים כפי מה שפועלים באותם ימים עצמם. אבל לעשות אותו יום כפי הבחינה שיש לו, דהיינו באם שיש לו אהבת הבורא בשאר ימים יעשה פסח, זה אי אפשר מחמת שצריכין בעולם עשיה שיהיו כל ישראל בבחינה זו אבל בעולמות עליונים אפשר לפעול כפי הבחינה שיש לו. אבל להביא המצות במעשה לעשות יום טוב גם כן זה אי אפשר עד שיהיו כל ישראל בבחינה זו. אבל אברהם אבינו היה אחד שהיה עובד את הבורא ברוך הוא ומעורר המדות כמאמר הפסוק (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, נמצא אברהם אבינו היה אפשר לו לעשות לו יום טוב בכל יום שהיה מעורר איזה מדה ממדות הנ"ל שהוא היה אחד לעורר המדות. וכן היה אפשר לו לעשות שני יום טוב ביום אחד, דהיינו כשהיה לו אהבת הבורא אז היה אפשר לו לעשות פסח וכן כשהיה לו באותו יום עצמו יראת ה' אז אותו יום הוא יום הכפורים כפי הבחינה אשר התעורר כן היה אותו יום אצלו כיון שפעל בעולמות עליונים ובמעשה היה גם כן יכול להביא כיון שהוא היה אחד אז בעולם נמצא לאברהם היה אפשר להיות יום הכפורים ופסח ביום אחד. וכן מבואר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) שכל אחד ביום שהביא קרבן היה לו יום טוב, מחמת שבקרבן היה מעורר אותו הבחינה והיה יכול להביא אותו בחינה אפילו בעשיה לעשות יום טוב. ובזה יבואר הקושיא הנ"ל מה שמקשה תוספות:
ישמח משה
ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגו' (בראשית יז א). בב"ר (פרשה מ"ו סי' א') כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה וגו' (הושע ט י). א"ר יודן התאנה הזו בתחילה אורים אותה אחת אחת, ואחר כך שתים שתים, ואחר כך שלשה, עד שאורים אותה בסלים ובמגריפות. כך בתחילה אחד היה אברהם (יחזקאל לג כד) וירש את הארץ, ואחר כך שנים אברהם ויצחק, ואחר כך שלשה עד אברהם יצחק ויעקב, ואחר כך ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א ז), א"ר יודן מה התאנה הזו אין לה פסולת אלא עוקצה בלבד, תעבר אותה ובטל המום, כך אמר הקב"ה לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה, העבר אותה ובטל המום, התהלך לפני והיה תמים, עיין שם. וכדי לבאר המדרש הנ"ל, נ"ל דכונת המדרש להודיע טעם שניתנה המילה לאברהם, ולא שאר התורה אם היה ראוי לקבלת התורה והזמן ראויה, היה לו ית' ליתן לו כל התורה, ואם לא היה הזמן ראויה, למה ניתנה לו המילה, ואם היא השלמה לבריאה, למה המתין עד אברהם. וגם לישב הנראה לכאורה שהמילה מחסר אדם מטבע הבריאה, ויתכן על פי המבואר בעקידה (שער י"ח), עיין שם ותבין. והנה באמת מאוסה היא הערלה והוי מותרות, וכל יתר כנטול דמי והוא החסרון, כמו כל פסולת דהוי מותרות וחסרון, והמסירו אינו מחסר הדבר משלמותו, והוא אשר השיב ר' עקיבא לטורנוסרופוס וכדאשכחן בסוף פרק הזהב (בבא מציעא ס' ע"ב) בברירת הגריסין, דאבא שאול אוסר מפני שמעלה דמיהן ביוקר, וחכמים מתירין דאין אונאה בדבר הנראה, אבל מכל מקום הוא חשוב יותר, ודוקא שלא נשאר שום פסולת כמו דאיתא ושוין בלא יבור על פי המגורה, עיין שם. והנה הדמיון הזה בתאנה המבואר על פי המבואר במסכת ע"א (ע"ז ל' ע"ב) עיין שם פי תאנה אין בו משום גילוי, דתניא אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר (תהלים קטז ו) שומר פתאים ה'. ועיין שם בתוספות ד"ה פי תאנה וכו', וז"ל: והא דאיתא בסוף פרק קמא דחולין (ט' ע"א) ראה צפור מנקר בתאנה, חוששין שמא במקום נקב נקר ואסור, שאני התם דאיכא ריעותא דניקור, עכ"ל. ולכאורה תמוה הא חזינן הציפור דמנקר, ואמאי הוי ריעותא לחוש שמא במקום נקב נקר. והנ"ל דהא בגמרא מפרש הטעם משום שומר פתאים ה', והיינו שהוטל השמירה על הצומח עבור האדם, והנה באתר פגים לא קיימה השמירה וההשגחה כל כך, והוה אמינא דבמקום נטילת העוקץ הוי אתר פגים וחיישינן, קא משמע לן דאין זה אלא השלמה ולא חיישינן. אבל בציפור המנקר דחזינן דפגים ונסתלק השמירה, וכל הדברים מחזקינן כשעת מציאתן, כמו דקיימא לן בנדה פרק א' (נדה ד' ע"א) בנגע באחד בלילה וכו' עיין שם, להכי חיישינן ביה שמא במקום נקב נקר כנ"ל. ויוצא לנו מזה דנטילת הפסולת לא הוי חסרון אלא השלמה, והני מילי שאין שם אלא הפסולת הלז, מה שאין כן כשנשאר אם כן לא מתקן מידי והוי חסרון כפי הנראה, והבן. והנה אדם הראשון נברא מהול (אבות דר"נ פ"ב ה'), רק אחר החטא נמשכה הערלה, כמו שאמרו (סנהדרין ל"ח ע"ב) אדם הראשון מושך בערלתו הוי, ואז נפגמו כל האברים ולא היה תמיד בתכלית השלימות עד אברהם, ולכך הוא בגימטריא רמ"ח כנודע, אף דבנח נאמר תמים, הרי נאמר בדורותיו (בראשית ו ט), וכמו דאיתא בב"ר פרשה (ב"ר כ"ט ג') נח מצא חן, הקב"ה לא מצא והבן, ולכך לאברהם נאה אותה המצוה כי אין בו פסולת אלא זה והוי השלמה, ויצחק גם כן תמים ולכך נבחר לעולה, וביעקב נאמר (בראשית כה כז) איש תם, וישראל הן מצד הבחירה כמ"ש האלשיך בפסוק (דברים י טו) ויבחר בכם מכל העמים עיין שם, והן מצד הכלל כמ"ש (ברכות י"א ע"ב) כתיב (ישעיה מה ז) רע וקרינן הכל. והיינו כענבים במדבר, וכמו כשושנה בין החוחים (שיר השירים ב ב), כבכורה בתאנה שאחת המובחרת נלקטה מה שאין כן בסלים, והבן. והנה נתינת כל התורה שתשאר קיים לדורות, היה צריך להיות במעמד של ס' רבוא כמבואר בעקרים (מאמר א פרק כ'). ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל ביאור חשוב בעזרת ה' והמשכיל יבין, ודברי ר' יודן הראשונים הן טעם על שלא ניתנה התורה על ידי אברהם, ומאמר ר' יודן השני הוא טעם על שנצטוה על המילה, והבן. והנה נ"ל ליתן טעם הגון על שאחר החטא של אדם הראשון נמשך הערלה, כי ידוע שבגילוי העטרה נשלם השם שדי, ויש לשם הזה שני תארים, א' שדי בבריאתו כמו שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב ע"א) שאמר לעולמו די, ור"ל שברא על השלמות עליו אין להוסיף וכו'. והתואר השני מגזרת שדוד, שמשדד וסותר ומבלבל המערכה. והנה התואר הראשון הוא עם יו"ד, והתואר השני הוא בלא יו"ד רק שנחסר אות הכפל. והנה הבריאה היה הכל על השלמות, לכך נמשך הערלה, והבן. ואברהם שהיה תכלית הבריאה כמו שדרשו (ב"ר י"ב ט') בהבראם (בראשית ב ד), והמציאה שמצא הקב"ה, לכך נצטוה על המילה, והבן כי נכון הוא.
ישמח משה
הנה האש והעצים ואיה השה לעולה (בראשית כב ז). הנה כבר דקדקנו למעלה דלא היה לו לשאול רק איה השה לעולה, ומ"ש הנה האש והעצים לכאורה הוא אך למותר, דהרי קא חזי ליה. והנ"ל דהא באמת י"ל דאין מקום לשאול איה השה, דלמה היה לו לאברהם להוליך שה מהלך ג' ימים לארץ המוריה, דכן מורה הפשוט דארץ המוריה היה ידוע לאברהם האיך הוא, רק שאמר לו ית' על ההר שיודיע לו שם איזו, והבן. והנה לא היה כל הדרך מקום שמם ממין יושב, והיה יכול לקנות שה לזביחה קרוב להמקום, רק דאם כן הלא אש ועצים בקל יותר ימצא גם כן מן ההפקר, כי אש יכול להוציא מהאבנים, ולמה הוליך עמו אש ועצים. והנ"ל דהא ידוע דדורו של אברהם כולם עובדי עבודה זרה היו לעץ ואבן ואש ומים וכדומה לכל בהמה ועוף, והנה על עצים יש לחוש דילמא נעבד אף אם יקוץ מן המחובר, דילמא נטעו לשם כך ואסור לכולי עלמא, ואף שלא נטעו לשם כך, דילמא ניתוסף אחר שנעבד, עיין במסכת ע"א (ע"ז) (דף מ"ה ע"ב ודף (ע"ז) מ"ח ע"א), ואש נמי אף אם ידליק בעצו ויתוסף, מכל מקום הא מסיק בברכות (דף נ"ג ע"א) דאיסורא נמי איתא, ולכך חייב משום הוצאת שבת, עיין שם. ואי שישא עמו אבן, אפשר דבאמת היינו והאש. ועוד מאי נפקא מינה כיון שצריך לישא עמו, ואי דשם יוציא מאיזה אבן, מכל מקום דילמא האבן נעבד, ואי דיוציא מאבן המחובר דקיימא לן (ע"ז מ"ה ע"א) ולא ההרים אלהיהם, מכל מקום הא קיימא לן במסכת ע"א (ע"ז) (דף מ"ו ע"ב) דלגבוה נאסר, ומכשירי קרבן כקרבן דמי עיין שם, ולכך הוצרך להביא עמו אש ועצים, אך זה נלמד מנעבד דבעל חי, עיין רש"י שם סוף ע"א (ד"ה), ואם כן קשה יציבא בארעא דהא שה לא לקח עמו, ואף דאיתא שם (ע"ז) דף כ"ב ע"א אם איתא דפלחי לא הוי מזבין ליה, הלא מוכח דדוקא במוכר לישראל אמרינן כן, ועיין שם (ע"ז) בדף י"ג ע"א שם בצורף נכרי, עיין שם. אם כן לפי זה היינו דוקא עכשיו שנתפרסם שם ישראל בעולם, אבל לא כן אז בימי אברהם כי אחד היה אברהם (יחזקאל לג כד), והבן. ולפי זה אתי שפיר דבשלמא אעולה לחוד דלא לקח, לא הוי קשה די"ל שהיה בדעתו לקנות קרוב להמקום, דלא מחזקינן איסור לנעבד, (עיין בע"א דף כ"ב ע"א תוספת ד"ה אם איתא דאקציה), וכמבואר בגמרא שם (ע"ז) כ"ד ע"ב שם דמותיב ויאמר שאול וכו' (שמואל א' טו טו). וקשה לרבנן דר"א נמי קשה, נהי דלרביעה לא חיישינן משום דחס על בהמתו וכו', מכל מקום איכא למיחש לנעבדה, דהא בזה לא שייך מה דמשני אם איתא דפלח לה לא הוי מזבנה, דהא שאול לקח בעל כרחם שלא מרצונם. ואלא ודאי צריך לומר דלא חיישינן לנעבד, אבל מדלקח אתו אש ועצים מחשש נעבד, מקשה לו ממה נפשך הנה האש והעצים, על כרחך דחיישת לנעבד, אם כן איה השה לעולה. והשיב לו לעולם חיישינן, רק אלקים יראה לו השה לעולה, וקמיה שמיא גליא מה שלא נעבד ואין כאן חשש, וכמו שהיה באמת בהאיל, ואם לאו בני, וממה נפשך מעולה לא קשה מידי ודו"ק היטב. ועל פי זה יובן בפרשת חיי שרה (בראשית כג ח) אם יש את נפשיכם לקבור את מתי מלפני שמעוני וגו', וקשה וכי לא אפשר לקבור רק בזו המערה, ואם בזו היה חפץ מטעם הכמוס לו, מכל מקום מה זו טענה אם יש את נפשיכם וגו', הלא כבר אמרו לו איש ממנו וגו'. ועוד תיבת מלפני מיותר. והנ"ל לפי שהיה כולן עובדי עבודה זרה, ואיתא במסכת ע"א (ע"ז) (דף נ"ד ע"ב) חפר בה בורות וכו' אסרה, עיין שם. הכי נמי חש לכך ואסור בהנאה, ואף דבמתים חפשי (תהלים פח ו), ואין איסור על המת, מכל מקום הרי מוטל עליו לקברו. וזה אמרו אם יש את נפשיכם לקבור את מתי מלפני, היינו שמוטל עלי ואי אפשר רק שמעוני וגו', שהיה ידוע שנחפר בימי אדם הראשון קודם דור אנוש שלא היתה עבודה זרה בעולם, והבן.