חסידות על יחזקאל לט:יא

ובזה יש לפרש הא דברש"י שם לפי ששם נתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל ל"ט י"א) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר, ובמדרש ויפת לפיוולא פירש"י סודר, והיינו שבאשר כסו ערות אביהם שניהם זכו לכיסוי ומקיף, אלא ששם באשר עשה בפנימיותו, הי' שכרו נמי מקיף, שהוא נוגע לפנימיותו, והוא טלית של ציצית, שענינה אור מקיף, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל, שכל אור מקיף הוא נמי בפנימיותו, אך יפת שכל עשייתו היתה בחיצוניות לבד, זכה נמי רק לחיצוניות, למר קבורה שהיא לחיצוניות האדם, ולמר לסודר, שמלבוש הוא דבר יותר חיצוני:

ונראה שכחו של גוג ומגוג בני בניו של יפת בא מחמת זכותו של יפת שסייע לשם בכיסוי ערות אביהם, וכן משמע מדברי רש"י והמדרש נח שיפת זכו בניו לקבורה שנאמר יחזקאל ל"ט אתן לגוג מקום שם קבר, הרי שבמלחמה זו עמדה להם זכות יפת, ומסתברא שגם גוף המלחמה ממנו הי', והנה כתיב ויקח שם ויפת את השמלה, וברש"י אין כתיב ויקחו אלא ויקח לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת וכו', והיינו שיפת הי' רק מסייע שאין בו ממש, ע"כ לא נקראת הלקיחה של השמלה על שמו, וע"כ י"ל שכל כחו לעמוד נגד ישראל הוא מחמת שישראל בגלות היתה עבודתם, וקבלת עול מלכות שמים עליהם בקרירת רוח, ולא באימוץ הלב ובשמחה, וע"כ עמדה זכותו של יפת נמי לבניו אף שהוא לא נתאמץ כשם, והי' רק מסייע שאין בו ממש, מ"מ טענת המקטרג ושר של גוג ומגוג דגם ישראל לא עדיפי מיני', אבל אם ישראל היו עושין עבודתם וקבלת עול מלכות שמים עליהם בשמחה ואימוץ הלב, אז לא היתה לאבותיו של יפת שום עמידה נגד ישראל:

יפת אלקים ליפת (בראשית ט כז). בשם הזכיר השם הויה, להורות כי עם זרעו של שם מתנהג במדת הרחמים, מה שאין כן בזרע יפת עומד לדין עמים. ושיעור הכתוב יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, ראוי לפרש על פי מ"ש בזוהר הק' (ח"ב מ"ז ע"ב) על מצרים נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו יב), הלא ימין הוא חסד ומה הוא החסד. אך גם במדת הדין נשתתף החסד שניתנו לקבורה. והנה נתנבא הנביא (יחזקאל לט יא) על זרעו של יפת הלא הוא גוג ומגוג, נתנבא ביום ההוא אתן לגוג שם מקום קבר, ויקברו חיל המון גוג על הרי ישראל מזרעו של שם. וזה שאמר יפת אלקים ליפת, ר"ל גם בעת עשיית הדין לזרעו של יפת יתייפה הדין, ומפרש מה הוא היפוי, הלא הוא במה שישכון במנוחת קבורה באהלי שם, שינתן שם לקבורה, והוא מדה כנגד מדה כמו שהוא כיסה קלון אביו, כן הארץ תכסה על הרוגיו ויתכסה קלונו: ויהי כנען עבד למו. כי יצטרכו העבדים מבני ישראל לקבור את הרוגי גוג, כי בודאי לא יעשו דבר זה חשובי ישראל, רק יצוו לעבדיהם מבני חם וכנען. עוד ירמוז כפשוטו וישכון באהלי שם, שיזכה כורש לבנות בית שני, ויצויר צורת שושן הבירה שם (מנחות צ"ח ע"א). וזהו וישכן באהלי שם: