חסידות על ישעיהו מה:יז

ומ"ש אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו וגו'. יבואר על פי מ"ש (בסוף שמות ובפרשת בשלח) על המדרש (ילקו"ש רמז רל"ג) הים סוער וכו', באותה שעה אמרו ה' ימלוך וגו' (שמות טו יח). כי כל מעשה ה' יתברך הוא נצחי, כמו שאמר שלמה (קהלת ג יד) כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, אבל הנעשה על ידי שליח, אינו רק לפי שעה. וכן הוא במדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) לשעבר הייתם נושעים על ידי בשר ודם, לכך אינו גאולה שלימה, אבל לעתיד שישראל נושע בה' בעצמו אז יהיה תשועת עולמים (ישעיה מה יז). ומזה מבואר כי כונת משה בסירוב השליחות, היה כדי שיהיה על ידי הקב"ה בעצמו ויתוקן עולם במלכות שדי לנצח נצחים, כמו שהוא יתברך נצחי אשר שמו הויה ב"ה מעיד עליו היה הוה ויהיה. וזה אמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ר"ל אם שמו מורה שהוא נצחי, יעשה בעצמו ויהיה נצחי. אמר לו זה שמי לפי שעה אהיה אשר אהיה, ופירש רש"י אהיה עמהם בצרה זו, אשר אהיה עמהם בשיעבוד מלכיות, כי כך חייבה חכמתו ית' לכך צריך להיות דוקא על ידי שליח, כמ"ש שם סוף שמות. (ומה שאמר שבא בעקמנות, היינו שחישב שלא ירצה לילך בשליחות ויפדה הש"י בעצמו, וחישב שזה הוא רצונו ית"ש רק שחייב רצונו ית"ש שיצמח מהתעוררות התחתונים, היינו שמשה יעורר לזה במה שסירב בשליחות לכונה זו, והבן). ונקדים עוד דברי האר"י ז"ל על הפסוק לכה ואשלחך, כי הקב"ה היה משלח את משה בב' שליחות. א', לטובת גאולת ישראל. והב' לרעה, שעל ידי השליחות נאמר (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים. אמנם הקב"ה אינו מכנה השליחות לעולם על הרעה, לכן נגד הא' שהוא תכבד העבודה, אמר לכה לעצמך כאלו איני משלחך, אך נגד הב' שהוא לטובת גאולת ישראל, אמר ואשלחך, עד כאן דבריו. עוד נקדים דברי האלשיך (ריש פרשת וארא) בהראות גודל צדקת משה באמרו למה הרעות (שמות ה ט), כי מרוב חיבת עם ה' בלבו בצרתה לו צר, ותבער בו כמו אש על צרת בנו בכורו יתברך, על כן הוציא מפיו דבורים כאלו, על כן נגד דבורו הקשה, (שמות ו ב) וידבר אלקים וגו'. ועל טוב לבו, ויאמר אליו אני ה' מקור הרחמים, עד כאן דבריו. ועיין מ"ש שם לפרש אמרו ית' עתה תראה, דכובד העבודה השלים הזמן, על כן תיכף ועתה תראה אשר אעשה וגו', אבל לולי כובד העבודה עדיין לא יכלת לראות כי לא הגיע הזמן, אם כן גם הקושיא שיעבוד, לזכות ולטובת ישראל יחשב, עיין שם. ועל פי זה יתבאר אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה, השיב לו שלח נא ביד תשלח, אין זה סירוב, רק לגלות שאינו דורש לכבוד עצמו, כי לא יחוש אף אם יהיה על ידי אחר, רק שיהיה רק שליחות, ואף שתוכן לבות ה', כבר נודע (זוהר ח"א קס"ט ע"א) כי מסוג התפלה לפרש, ואף שבירר לומר שבשליחות רוצה ולא בהליכה, כונתו לשמים מגודל אהבת ישראל אשר נצמח מאהבתו יתברך, שחישב שכך רצה הש"י שהוא יעורר לזה שיהיה רק שליחות ולא הליכה, וכן ומאז באתי אל פרעה, שהוא בירור לומר שאין דעתו נוחה בזה העסק, השי"ת בא עמו בבירור עסקיו כדברי האלשיך הנ"ל, והשיב לו יתברך עתה תראה כמ"ש, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד.

והנה קיימא לן מדינא דגמרא דלא הוי קבועת סעודה לענין זימון רק בהסיבה, אם כן החירות דהסיבה רומז על חירות קבועה, וחירות מצרים לא היה רק על ידי בני אדם, כמבואר במדרש בפרשה זו (תנחומא אחרי סי' י"ב) אמר הקב"ה לשעבר לא הייתם נושעים אלא על ידי בני אדם, ולכך לא היה גאולה נצחית, אבל לעתיד יהיה הגאולה על ידי השי"ת לבדו, ולכך יהיה נצחי כמבואר שם. אבל הסיבה הוא פועל דמיוני על חירות העתיד הקבועה, ומצה על חירות מצרים שהיה עראי בחפזון כדרך עשיית עראי שעושה בחפזון, ומצה רומז על חפזון, והסיבה רומז על לעתיד, שנאמר (ישעיה (נב יב) נ"ב י"ב) כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה שרומז על עראי לא תלכון, כי ה' אלקיכם מאסיפכם כי הוא נצחי כנ"ל, ואם כן הסיבה הוא פועל דמיוני על העתיד. ונחזור לענינינו דמפני שלא היה להם הכלי אומנות, עשו לו פועל דמיוני בחמשה מיני זינון להועיל להם, ומזה יובן הצטרכות הסיבה, כדי שיהיה פועל דמיוני על לעתיד כי יהיה ישראל נושע בה' תשועת עולמים (ישעיה מה יז), וכל עיקר גאולת מצרים היה רק הכנה לגאולה העתידה שיתגלה כבוד ה', כדי שעל ידי יציאת מצרים יוכלו לקבל התורה. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל בטוב טעם ודעת, ויסב מכאן אמרו אפילו עני שבישראל צריך הסיבה, דבלא זה הוה אמינא דהסבה רומז על חירות של היציאה ממצרים, אם כן העני גם עתה מדוכה ושפל ולא בן חורין הוא, ולמה לו הסיבה. אבל כיון דמבואר מהאי קרא דרומז על חירות דלעתיד, ולעתיד ונס יגון ואנחה וכולם ששון ושמחה ישיגו (ישעיה לה י), אם כן עני ועשיר שווין בזה, ודוק. ועל פי זה יש לפרש הפסוק (תהלים ק"מ (קמ) ח') אלקים ה' עוז ישועתי, היינו התורה ששמענו מפי הגבורה היא עוז של ישועתי האמיתית, כדי שעל ידי יציאת מצרים יוכלו לקבל התורה ויתן עוז להם, לכך עשו לו פועל דמיוני בהעלם הזיון. והיינו סכות לראשי, דהיינו להתחלתי ביום נשק דהיינו ביום הזיון והבן, והיינו (ישעיה מ"ו (מו) י') מגיד מראשית, דהיינו מושך מראשית אחרית, כמו נגיד ונפיק מן קדמוהי (דניאל ז י), והבן כי נכון הוא בס"ד.

ובזה יבואר הפסוק (משלי יח, י) מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, הרמז מגדול עוז שם ה', שם ה' הוא מה שנוגע לשם ה'. וזהו שאין לו הפסק כנ"ל בו ירוץ צדיק ונשגב בו, כלומר מה שמגיע אליו לעצמו מהטובה ירוץ, לשון שבירה הצדיק משבר זה התענוג מה שמגיע לעצמו ונשגב, רק שמעלה להקדוש ברוך הוא על שם הפסוק (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו. וזה הרמז בפסוק ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו (שם מה, יז) כלומר ישראל נושע כשהישועה בא לישראל בה', כלומר מחמת מה שנוגע לה' אזי התשועה הוא תשועת עולמים שאין לה הפסק כנ"ל. וזהו לא תבושו, כי כשאדם מבקש מחמת מה שנוגע לעצמו אז יש לו בושה לבקש, כי המקבל הוא תמיד בוש. אבל כשאדם מבקש מחמת ה' אז אין לו בושה כלל וזהו לא תבושו. וזהו הרמז מה שכתב ברמב"ן הקדוש, שיצחק רמז בהבארות אשר חפרם שלשה בתי מקדש. וזהו שאמר (בראשית כו, כב) ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, שזו נגד בנין העתיד להיות אם ירצה השם עיין שם. ובאמת למה רמז יצחק נגד השלשה בתי מקדש, וגם מה הלשון עתה כי עתה כו'. ובזה יבואר, כי באמת יצחק היה עובד ה' ביראה וזה היה מדתו ובאמת הטובה הבא על ידי מדת הידאה היא שאין לה הפסק. ובאמת בנין העתיד הוא נגד יצחק ועיין בזוהר הקדוש פרשת נח דף סמ"ך ע"ב על פסוק (משלי ה, טו) ונוזלים מתוך בארך, בארך דא יצחק. וזהו כי עתה, כי מלת עתה מורה על יראה על שם הפסוק כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולכן אם ידצה השם בנין העתיד יעמוד לעד: