חסידות על ישעיהו סה:כד

ואקדים מה שביארתי פסוקי ישעיה ס"ה בהבטיחו על הגאולה ב"ב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, (כפל הענין במלות שונות), זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר כו' לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. ונראה לי עם משארז"ל בתענית (דף י"ט.) מעשה שגזרו תענית וירדו גשמים בבוקר, כסבורין העם לומר שבחו של צבור, אמר להם רבי יוחנן בן זכאי אינו אלא גנאי של צבור משל לאחד שביקש פרנסה מן המלך אמר המלך תנו לו ואל יראה פני, ושוב מעשה שגזרו תענית וירדו גשמים בערב כסבורין העם לומר שבחו של צבור א"ל רבן גמליאל אינו אלא גנאי של צבור משל לאחד שביקש פרנסה מן המלך אמר להם המתינו לו עד שיתמקמק בשרו, ואלא שבחו של צבור היכא דמי כגון דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא ע"כ.

ונראה לי עם מה שחקרו הקדמונים בענין התפלה שאנו רואין שנעתר הש"י להמתפלל אליו, איך יש שינוי רצון ח"ו לפניו הלא הוא נעלה מכל מדה ודמיון ואיך יעלה על הדעת שיתפעל ח"ו ע"י ברואיו. ומצינו בזה ב' תירוצים קרובים זה לזה. הא' הוא מאמר רז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהוא כביכול רצון וחדוה לפניו, ממילא כך היה הרצון מתחלה שע"י התפלה ישיג הענין המבוקש ההוא. התירוץ הב', כי הש"י טוב ומטיב לרעים ולטובים ומאתו נשפע לעולם כל טוב, רק השינוי הוא לפי המקבלים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש ברא הש"י כמה עולמות ובכולם יש בתי דין ממונים על השפע ההיא שנשפע דרך צנורות שהם אותיות קדושים והאדם בחטאו פוגם באותיות הללו והיינו קלקול הצנורות ועי"ז מתעכב שפע ההוא בבואו לאותו העולם שפגם בו, וכאשר מתפלל האדם אזי אותיות התפלה של המבוקש ההוא אשר מבקש הן הנה אותיות הצינורות של שפע ההוא המבוקש וניתקנו ע"י התפלה הצינורות האלה ומיד בא אליו השפע מעצמו. והנפקא מינה בין ב' תירוצים אלו, כי לתירוץ הא' יצויר שיעוכב הדבר המבוקש שמתפלל עליו בעבור כי הש"י מתאוה לתפלת צדיקים ורוצה שיתפלל עוד יותר ויותר וכמש"ה (ישעיה סה, כד) טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, ר"ל באמת אני חפץ למלא משאלותם טרם קראם רק אני חפץ שידברו עוד בתפלה כדי שאשמע דבריהם כי הקב"ה חפץ בדברם אליו, משא"כ לתירוץ הב' מיד שמתקן הצינורות משיג באותו רגע הענין המבוקש ההוא.

וראה נא את דברי הזוה״ק מה עובר אז על האדם האומלל. [פ׳ נשא קכ״ו ע״ב] וז״ל הקדוש, וסנטירא דמלכא נחית וקאים קמי׳ לרגלוי וחד סייפא שננא בידי׳, זקיף ב״נ עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטין באשא וכו׳ אדהכי חמי לי׳ [למלאך המות] כולי׳ מלי׳ עינין, לבושי׳ אשא דלהיט קמי׳ דבר נש וכו׳ תלת טפין בחרבי׳ וכו׳ כיון דחמי לי׳ אזדעזע כל גופי׳ ורוחי׳, ולבי׳ לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא, ורוחא דילי׳ אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מנייהו כבר נש דאשתאיל מחברי׳ למהך באתר אחרא, כדין הוא אומר ווי על מה דעבד, ולא מהנייא לי׳ אלא אי אקדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההוא שעתא, דחיל ההוא בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל, כיון דחמי דלא יכיל, הוא פתח עיניו ואית לי׳ לאסתכלא בי׳ ואסתכל בי׳ בעינין פקיחין וכדין הוא מסר גרמי׳ ונפשי׳, וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבא דב״נ אתדן בי׳ בהאי עלמא. וכדין רוחא אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו ושאט בכל שייפין ואזדעזעא לכל סטרין, וכל שייפי גופא כלהו מזדעזעין. כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מני׳, נפל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מני׳ ומיד מית ההוא שייפא וכן בכלהו. כיון דמטי רוחא למיפק דהא אשתאיל מכל גופא כדין שכינתא קיימא עלי׳ ומיד פרחא מן גופא. זכאה חולקי׳ דמאן דאתדבק בה, ווי לאינון חייביא דרחקין מנה ולא מתדבקין בה, וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפיק מהאי עלמא וכו׳ ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי וכו׳. בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מארי׳ ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדו, וייתיב מינייהו קמי׳ מארי׳.

[בשעה שהאיש נוטה למות ר״ל, שליחיו של מלך [היינו מלאך המות] יורד ועומד לרגליו וחרב חדה בידו. מגבי׳ האיש את עיניו ורואה כותלי ביתו לוהטים באש, ובתוך כך רואה הוא את מלאך המות שכולו מלא עינים, הלבוש שלו אש לוהט לפני האיש, ושלש טפות תלויות בחרבו. כיון שהאיש רואה אותו מזדעזע כל גופו ורוחו, ולבו אינו שוקט כיון שהוא [הלב] מלך הגוף. והרוח שלו הולך בכל אברי הגוף ומתפרד מהם באופן כזה שהאיש מתפרד מחברו ללכת למקום אחר, ואז הוא אומר ווי על כל מה שעשה [היינו שמתחרט על העונות ונמוכיות שעשה בחייו] אבל לא מועיל לו [התשובה של שעה זו שלא ימות] אלא באם הי׳ מקדים את הרפואה של תשובה טרם באה עת הזאת [היתה מועלת לו שלא ימות עתה]. [ועתה כשרואה את מלאך המות האש והחרב בידו] מתירא האיש ורוצה להסתיר עצמו אבל אינו יכול. וכיון שרואה שאינו יכול להסתיר את עצמו אז פותח הוא את עיניו ומסתכל בו [במלאך המות] בעינים פתוחות, ומוסר הוא את עצמו ואת נפשו לו, ועת ההיא, היא עת של דין רב שהאיש נידון בו בעולם הזה. [וכנ״ל] אז רוחו הולך בכל האברים להתפרד מהם ומעופף בכל האברים ומזדעזע לכל הצדדים, וכל אבר ואבר כשמגיע הרוח לו להתפרד ממנו נופל עליו זיע ורוחו מסתלק ממנו ומיד מת האבר ההוא וכן בכל האברים. כיון שמגיע הרוח לצאת כלו, מאחר שכבר נתפרד מכל הגוף, אז השכינה עומדת עליו ומיד פורח הרוח כלו מן הגוף. אשרי למי שזוכה [שבחייו] התדבק בה [בשכינה שאז השכינה עומדת עליו] ווי לאותם חייבים שהתרחקו ממנה ולא נתדבקו בה [בחייהם, היינו שאז גם בשעת מיתה אין הרוח יכול להתדבק בה]. וכמה בתי דינים עוברים על האיש כשיוצא מן עולם הזה, שבעה בתי דינים עוברים עליו. לכן האיש בעודו נמצא בעולם הזה צריך הוא לפחד מאדונו ולהסתכל בכל יום ויום במעשיו שהוא וישיב עליהם לפני אדונו].