חסידות על משלי כח:כ

ועל פי זה יתבאר הא דאיתא במדרש (שמו"ר נ"א א') אלא פקודי המשכן, כך פתח ר' תנחומא בר אבא (משלי כח כ) איש אמונת רב ברכות ואץ להעשיר לא ינקה, איש אמונת זה משה, דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, רב ברכות שכל הדברים שהיה גזבר עליהם מתברכות, ואץ להעשיר זה קרח שהיה לוי ובקש להיות כהן גדול, מה היה סופו ותפתח הארץ את פיה ותבלעה אותם (במדבר טז לב), עד כאן המדרש. והוא תמוה מאד (א), מה ענין זה לריש פקודי, (ב), איזה דבר והיפוכו יש בזה דמשה היה נאמן, והיו מתברכין הדברים שהיו גזבר עליהם, וקרח שבקש להיות כהן גדול נבלע, דמאי ענין זה לזה. והנה המתנות כהונה מדקדק דמאי ענין ברכה צריכין אלה הדברים. ואמנם על פי מ"ש יתבאר הכל, דהנה לפי מה שפירשתי יובן דמ"ש בזוהר דהברכה שברכן משה יהא רעוא דתשרי ברכה בעובדי ידיכו, ומ"ש רש"י על התורה (ד"ה ויברך) שברכן יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, וכן איתא בתרגום יונתן, וכמדומה שכן מפורש בגמרא, הכל בקנה אחד עולה, וכן מה שפירשו ותרא אותו כי טוב הוא (שמות ב ב), שלא היה רק טוב, שלא נהנה מעץ הדעת טוב ורע ולא נתערב בו רע, ומה שפירשו (סוטה י"ב ע"ב) שראתה השכינה עמו הכל אחד, דזה תולה בזה.

ובמדרש פקודי איש אמונות רב ברכות כו'. בא ליישב כי במנין אין הברכה שולט. והתירוץ כתוב ג"כ בזוה"ק שכיון שהי' ע"פ משה הי' ברכה במנין ג"כ. והענין כי כל ריבוי הוא למטה כמ"ש בס' הישר כי כל המתקרב להקדושה נתמעט ונעשה אחד ע"ש שער י"א. אך ע"י אמונה כראוי שפי' אמונה להיות נמשך אחר השורש מקום האחדות אף שהוא במקום הפירוד ממילא נמשך ההארה העליונה גם בתוך המנין והרבוי כנ"ל. וזהו כל ענין המשכן כנ"ל להמשיך הארה עליונה גם תוך עבודה ועשי' כנ"ל. ולכך הוקם ג"כ בר"ח ניסן כנ"ל החודש הזה לכם וע"י משה אספקלריא דנהרא בחי' החודש הזה כנ"ל:

במדרש איש אמונות רב ברכות כו' זה משה אין להעשיר זה קרח כו'. כי קשה לו למה נמנו דברי המשכן. והברכה שולטת בדבר שאינו מנוי. והתשובה בזוה"ק ג"כ שכיון שהי' המנין ע"י משה רע"ה הי' בו ברכה. וכלל הדברים מה שבמנין אין ברכה שולטת כיון שנפרד כל אחד בפני עצמו. ובלי מנין הוא בכלל ובכלל יש ברכה כי הכלל דבוק בשורש ומקור הברכה שמשם נמשך חיות לכל. ולכך מי שהוא איש אמונות פי' שנמשך אחר השורש ואף שעושה מעשים גשמיים בפעולת הטבע מ"מ יודע וזוכר שהכל מהשי"ת שורה ברכה במעשיו. וזה היפוך אץ להעשיר. דאיתא איזהו עשיר השמח בחלקו. פי' שכל הרצון בעשרו רק מכח שמיוחד הוא לחלקו מאחר שהזמין לו השי"ת זה. ולכן אינו אץ להעשיר כי כל רצונו במה שמיוחד הוא לו. ואא"ז מו"ר ז"ל הגיד על הגמרא הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר ופי' נכסים איתא בגמ' על שנכסין מזה ונגלין לזה ודקדק כי היה צריך להיות נקרא ע"ש שנגלה לזה. והוא ז"ל תירץ כי הברכה שורה בדבר הסמוי מן העין. וזה קיום העשירות. וסוף דבריו שידע שהוא מכח השי"ת. וזה יטע בהן אדר כו'. ולפי הפשוט י"ל שנק' ע"ש שנכסה מזה כמ"ש שעיקר העשירות בזה שמיוחד הדבר לבעליו ונקרא שלו. וזהו ג"כ איש אמונות שכל מעשיו נמשכין אחר חיות השי"ת כנ"ל. ולכך שורה ברכה אף שנמנה. אדרבה. שגם כמו שכל דבר בפ"ע. ג"כ נמשך אחר השורש כנ"ל. וכן בשבת קודש שורה ברכה ע"י שכל הדברים מתאחדין בשבת להתדבק בשורש החיות ונעשה כלי מחזיק ברכה כנ"ל: