מַשָּׂ֖א נִֽינְוֵ֑ה סֵ֧פֶר חֲז֛וֹן נַח֖וּם הָאֶלְקֹשִֽׁי׃
אגרא דכלה
טו (א) אחר הדברים האלה וכו' (בראשית טו א). הנה הדקדוקים רבו. א', מה אחר הדברים האלה, על כרחך יש שייכות להמראה לענין הנ"ל, ומאמרי רז"ל ידועים ורשות ניתן לדרוש לכל אחד מישראל, וכפטיש יפוצץ סלע כן תורתינו הק' מראית פניה לכל צד. ב', כבר ידועה מחז"ה, אינה כל כך מדריגה גדולה ממדריגת הנבואה. ג', וביותר יקשה שאמר דבר ד' וכו' במחזה, דיבור ומחזה תרתי דסתרי, ורז"ל דרשו (ב"ר פמ"ד ו') גדול כוחו שדיבר עמו בדיבור ומחזה, וצריך להבין. ד', מהו לאמ"ר שייך הכא. ה', אל תירא, מה היתה יראתו, וידוע מה שדרשו רז"ל (ב"ר פמ"ד ז'). אך הוא בהקדים מה שכתוב אצלינו במקום אחר, להבין קצת בשכל אנושי מה חילוק בנבואה בין דיבור למחז"ה. והנה מצאנו ראינו בכתבי קודש שני נביאים בזמן אחד, א' נקרא נביא, והב' חוזה. והוא בימי דוד נתן הנביא וגד החוזה, ולפעמים נביא אחד מתנבא לפעמים בחזיון ולפעמים בנבואה ודיבור. ונרשום בכאן בקיצור מה שעלה ברעיונינו, כי ענין הנבואה הוא מגזרת ני"ב שפתים (ישעיה נז יט), והוא מלשון דיבור ששומע קול דיבור הנבואה מהבורא ית', וחזיון הוא שרואה האותיות בצירופים כך וכך. והחילוק הוא לדעתי הקלושה, כשנגזר מאת הבורא ית' שלא ישתנה הדבר לעולם, אזי הנבואה לנביא בקול דבר, וכן נאמר על ידי ישעיה (נה יא) כן יהיו דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, מה שאין כן הדבר התלוי בתשובה וכיוצא, אזי החזיון לנביא במראה אותיות, ועל ידי תשובה יכול להיעשות צירופים אחרים מאותיות הללו, זאת מה שיעלה בדעתינו ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו. וכבר דברנו בדברינו בנבואת ישעיה (א א) שהתחיל בחזו"ן, והלא גדול כוחו בנבואה והוא בן אמוץ נביא בן נביא ומזרע יחוס מלכות בית דוד, ובא הכתוב כמתרץ אשר חזה על יהודה וירושלים, שרצה הש"י שישובו עדיו, ותתבטל הגזירה על ידי צירופי האותיות הללו בדמיון אחר, כי גדלה חיבתו ית' על יהודה וירושלים. וסיוע לדברים מיונה שאמר לו הש"י וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך (יונה ג ב), דובר דייקא, להיות דאגת יונה היה דלמא ישובו ויאמרו שהוא נביא שקר כמו שאמרו רז"ל (פרקי דר"א פ"י), על כן היתה נבואתו בדיבור והדיבור לא יתבטל, אך תוכן עלילות אמר לו הקריאה הזאת דייקא היינו ונינוה נהפכת (יונה ג ד) , בכדי שתוכל להתקיים שנתהפך מרעה לטובה על ידי התשובה (עיין סנהדרין פ"ט ע"ב), והבן. ועיין מ"ש בחזון עובדיה (א א) לחזון נחום האלקושי (נחום א א), וכאן לקצר באתי. והנה בכאן דיבור וחזיון הוא על פי מ"ש לעיל שעיקר מגמת אברהם במלחמות המלכים על דבר דוד אדונינו, וזה היה התווכחותו עם מלך סדום. והנה ענין המלכים הארבעה מלכים האלה ששבו שבית לוט, הם היו שרשם בקליפה נגד ארבע מלכיות שקמו על ישראל ושבו שבית דוד, דהיינו שבימי הארבע מלכיות בעוה"ר מלכות בית דוד בטל, ואברהם נצח אותם ולקח לעצמו את שבות לוט שבו ניצוצי דוד, לרמז שבאחרונה יקום אל"ה שמיא מלכותא די לעלמין לא תאבד, ותדיק את כל מלכותא האילון (על פי פסוק דניאל ב מד), ובית דוד נשיא על כל העולם כולו. והיה אברהם אבינו בראותו את כל זאת מתיירא, אפשר ח"ו יתערבו בגוים בהמשך הזמן ולא יהיה להם זכות, ובאפשר ח"ו לא יקויים הבטחה הזאת בגרם החטא, כמו שהיה מתיירא יעקב (ברכות ד' ע"א), כי הבטחת הקב"ה באפשר על תנאי, ובפרט בראותו שגם הוא תשש כחו בהגיעו עד דן (בראשית יד יד), שראה שיעבדו עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ו ע"א), על כן הבורא ית' הראה לו ענין הנבואה הלזו בדיבור, להורות כי דבר ד' אשר יצא מפיו כן יקום, ובית דוד יהיה נכון לעולם לפני השם כירח יכון עולם. והנה אם היתה הבטחה רק בדיבור, לא היה שום ביטול למלכות בית דוד אפילו רגע אחד, והש"י רצה אם יעזבו בניו תורתי וכו' ופקדתי בשבט פשעם כו', על כן היה הדיבור במחזה, להורות שיהיה יכולת להתבטל ההבטחה בזמן מן הזמנים ואענה את זרע דוד, אך לא לעולם כי אף על פי כן היה ההבטחה בדיבור. ובזה יבואו כל הדקדוקים על נכון, "אחר "הדברים "האלה, שהשתדל אברהם ניצוצי המלוכה דדוד והיה מתיירא כנ"ל, על כן "היה "דבר "ד' "במחזה, ר"ל היה הדיבור המרמז לקיום במחז"ה, להורות שתתבטל ההבטחה בזמן מן הזמנים, אך לא לעולם כי תשוב המלוכה לזרע דוד ותכון לעד לעולם. וזהו לאמר, ר"ל על כן היה דיבו"ר במחזה, כדי לאמר לאברהם ולדורות אל תירא אברם אנכי מג"ן לך, כמו המג"ן שלובש גבור המלחמה, והמג"ן אינו מציל שלא יוכלו המורים בחיצים ובקשת להשליך אבני גיר אליו, רק יורוהו המורים ויצטער, רק שלא יוכלו לו להכותו כלה עד מיצוי הנפש, כי המגן מקבל החיצים ואבני בליסטראות, וככלות המלחמה ישוב הגבור ויעמוד על בוריו מן המכות אשר הכוהו על ידי דחקות והיקשות המגן על בשרו אבל לא נגעו עד לבו, כן הוא ענין מלכות בית דוד, הגם שאענה את זרע דוד, אך לא כל הימים (מלכים א' יא לט), כי אחרי ככלות שיעבוד מלכיות, יכון כסא דוד עד עולם, ומפרש שכרך הרבה מאוד, הוא אותיות אד"ם שהוא גלגול "דוד "משיח, כנודע מר"ת אד"ם "אדם "דוד "משיח, ור"ל השכר שלך שעסקת לפדות את נפש דוד יכון לעד לעולם, כי דו"ד הוא גלגולא דאדם קדמאה, ובעל כרחך מעשי ידיו של הקב"ה הוא אדם קדמאה לא יתבטלו, ויהיה איך שיהיה יקוים מלכות בית דוד באחרית הימים, ובין והתבונן ויבואו כל הדקדוקים על נכון בעזהי"ת, ועיין בפסוק שאחר זה פירוש אחר: