חסידות על נחמיה ב:ד

ויאמר אדני וכו' (בראשית יח ג). הנה לב' הפירושים נתקשה (עיין ברש"י), אם הכוונה להש"י לא יוצדק אחר כך יוקח נא מעט מים התחלת הדיבור למלאכים בלי שום הקדמה אחרת, ואם הוא למלאכים ולגדול שבהם אמר, אנחנו לא נדע למה לא דיבר עמהם בלשון רבים ולבקש את כולם יחד. (וגם כן האיך אפשר להצדיק את הפירוש הזה, הלא קבלה בידינו ששם זה קודש מבלי חולק). אך הוא דמשמיענו בזה ללמוד דעת מאברהם בעת שיצטרך אדם לדבר אל בני אדם, ונפשו חפיצה להתפלל אז אל י"י, יאמר בלשון דמשתמע לתרי אפי, ולא מיקרי בזה גניבת דעת לבני אדם אם נפשו ולבו לשמים, על דרך האמור בנחמיה (ב ד) ואתפלל אל י"י, (נחמיה ב ה) ואומר למלך אם על המלך טוב וכו'. והנה אחר שראה ב' ראיות (כמו שפירשנו לעיל), היינו התגלות שמו ית' וראה את האנשים, בחר לשון ערומים לדבר בלשון יחיד, דבזה יהיה לשון דמשתמע לתרי אפי, וכוונתו לשמים ודבורו לנוכח השר הגדול, על כן השם זה קודש אליבא דכולי עלמא, ואלו היה אומר בלשון רבים, לא היה באפשר להשתמע לתרי אפי, והבן:

ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב וכו' (בראשית לב ה), ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיני"ך (בראשית לב ו). מה שיש לדקדק במקראי קודש הללו. א', לאמר אינו מובן. ב', כה תאמרון "לאדוני "לעשו, הנה למה קראו אדוניו שלא בפניו, (עיין באלשיך מה שתירץ על זה, ועדיין לא נתיישב, עיין שם). ג', לאדוני לעשו בב' למדין. ד', ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך, לפי שיעור הכתוב שקראו אדוני בלשון נסתר, היה לו לומר למצא חן בעיני אדוני. אך הוא דהנה מצינו בנחמיה (ב ד) ואתפלל אל י"י, (נחמיה ב ה) ואומר למלך, שזה דרך הצדיקים שמדברים בדביקות הבורא, מדברים מאמרם שיובנו על שתי פנים, דהיינו עיקר תפילתם אל הבורא ית', וגם כן יצדק מאמרם למטה בגשמיות. וכזה עשה יעקב אבינו, ונכתב בתורה ללמד לבניו לדעת, הנה אמר ויצו אותם לאמר, שצוה להם ולמד להם ענין האמירה שידברו על ב' פנים, כה תאמרון ר"ל בלשון הזה תדברון, ויסבול הענין ב' דברים, היינו לאדוני להשי"ת, ולהבדיל גם כן לעשו, כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי וכו', הנה הוא תפילה ומליצה בעדו להבורא ית', שעם היותו בבית לבן הרשע שמר תרי"ג מצות, וגם כן הוא שליחות לעשו שלא נעשיתי חשוב, רק גר ולא נתקיימו הברכות. ויהי לי שור וחמור וכו', להבורא ית' הוא מליצה, כמו שאמרו ז"ל במדרש (ב"ר פע"ה י"ב) שור זה יוסף, וחמור זה יששכר, צאן אלו ישראל, ועבד זה דוד, ושפחה זו אביגיל, שכל אלו עתידין לצאת ממני, והנה הוא מליצה להבורא ית'. וגם כן כפשוטו הודעה לעשיו. ואשלחה להגיד לאדוני להבורא ית', וגם כן כפשוטו למצא חן בעיניך, הנה להבורא ית' אמר ואשלחה כל הנ"ל להגיד לאדוני, להמשיך בחינת מיין נוקבין לאדוני היא השכינה, למצא חן בעיניך דהיינו שימצא אדונ"י היינו השכינה בחינת אדני חן בעיניך, באומרה במאי ברא אתינא לקמך דייקא פנים בפנים. ולעשו הוא כפשוטו. על כן לא אמר למצוא חן בעיני אדוני, כי כוונתו היה בגבהי מרומים, שתמצא השכינה חן כביכול להתהוות היחוד פנים בפנים, כל זה סיפר להשי"ת שזאת היתה כוונתו בתרי"ג מצות, ששלח להגי"ד ר"ל להמשיך להשכינה בחינת מיין נוקבין, וכן הנשמות שהוליד ואשר הם כבר התולדה שלו, גם כן זאת כוונתם לצורך גבוה. ולעשו דיבר כפשוטו. וזה למד בדקדוק הדיבור למלאכים שיהיה מאמרם סובל ב' הפירושים, ונכתב זאת התורה ללמד לבניו דעת איך יהיה מנהגם בגלות עשו. ולזה יצדק גם כן הלאמ"ר הנ"ל, לאמר לדורות והבן: