חסידות על שופטים ב:א

והנ"ל, דהנה במסכת ב"ב (דף קי"ז ע"א) יליף מקרא דונתתי אותה לכם מורשה, דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, עיין שם. ושם (ב"ב דף קי"ט ע"א) מסיק דמוחזקת היא ליוצאי מצרים, דבניהם נטלו חלק בכורה, עיין שם. והנה לכאורה קשה ממה נפשך, אי זכו משעת הבטחה אם כן הרי זכו האבות, ואם כן הרי ראוי להתחלק ארץ ישראל לשנים עשר חלקים שווין, שהם בני יעקב וכל אחד מוריש לבניו כפי הבנים ולא כפי הבני בנים. ואי לא זכו עד שעת ביאתן, אם כן היה ראוי להתחלק לבאי הארץ ולא ליוצאי מצרים. ונ"ל לתרץ על פי מה דקיימא לן בשו"ע חו"מ (סימן רמ"ה) ובאה"ע (סי' נ"א) דנתתי מהני, אבל לא אתן. והוא מגמרא פרק השולח (גיטין דף מ':) עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו', אעשנו בן חורין וכו', אמר רבי יוחנן וכולן בשטר, ואף להסוברים דקנין מהני אף באתן, היינו לענין שצריך לקיים מה שקבל עליו, אבל מכל מקום לא זכה בו המקובל כל זמן שלא נתן, ואם כן ממילא דאין נופל בו לשון ירושה להוריש לבניו, והבן. וכן מבואר בתשובת מיימוני בשם העיטור, (הובא בתשובת שארית יוסף סימן ב'). והנה השי"ת הבטיח להאבות רק שיתן את הארץ, ואם כן הוי אתן ולא קנו מן הדין, (ואף שהבטחה שבפרשת לך (בראשית יז ח) נאמר ונתתי, הוי כמו אתן כי הוא"ו הופכת להבא, וכן פירש התרגום ואתן), אף דמחויב לקיים דהא נשבע להם, כדכתיב (שופטים ב א) אשר נשבעתי לאבותיכם וגו', וכמו שנאמר אשר נשאתי את ידי, מכל מקום לא זכו כמ"ש בשם תשובת מיימוני. אך די"ל דשאני אמירתו של השי"ת דעבר ועתיד הוא אחד אצלו, ואם כן אשר עתיד להיות כבר היה, אם כן אתן הוי כמו נתתי, והבן. אמנם נ"ל לחלק בזה בין אם היה האמירה והבטחה בשם הויה ב"ה, ובין אם היה בשם אל שדי כמו שאבאר, דהנה שם אל הונח או על שכובש כעסו בחזקה, כמ"ש התוספת (ר"ה דף י"ז ע"ב בהג"ה שם) ועושה חסד (שמות כ ו), כמו שנאמר (תהלים נב ג) חסד אל וגו', וכן שדי או על שאמר לעולמו די (חגיגה י"ב ע"א), או על שידור המערכה, ואם כן הם תארים מחודשים בבריאה ונופלים תחת הזמן, כי הזמן נברא וכל הנבראים נופלים תחת הזמן, מה שאין כן שם העצם שמורה רק על מהותו היה הוה ויהיה, ואמרו רז"ל (פרקי דר"א פ"ג) עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ואם כן הוא למעלה מהזמן, כי הזמן מכלל הנבראים ועבר ועתיד והוה הוא אחד כי רק הזמן מחלקן, אבל מה שלמעלה מהזמן אין בו פירוד והיא אחדות השם, הוא היה והוא הוה והוא יהיה, ומה שהיה הוא שיהיה, ואשר עתיד להיות כבר היה, והבן זה. ולפי זה יש לומר דבשלמא אם היה הבטחה בשם הויה, שמורה על היותו למעלה מהזמן ועבר ועתיד והוה אחד, אם כן הוי אתן כמו נתתי, מה שאין כן אם ההבטחה היא בשמות אל שדי שתולים בזמן, אם כן ההבטחה בבחינת התחלקות עבר ועתיד, הדר הוי כמו אתן. ולפי זה מתורץ קושיא הנ"ל היטב, דהאבות לא זכו בארץ דהוי קנין אתן, אף דמחויב לקיים מכח שנשבע להם, מכל מקום לא זכו להוריש לבניהם וכמ"ש לעיל, ואף דעבר ועתיד אצל השי"ת הוא אחד, מכל מקום הרי לא הבטיח להם בשם הויה המורה על בחינה זו, רק בשמות אל שדי התלוים בזמן והוי קנין אתן, אבל יוצאי מצרים שהבטיח להם בשם הויה ב"ה, וכדכתיב כאן לכן אמור לבני ישראל אני הויה וגו', דהוא למעלה מהזמן, אם כן הוי נתתי ושפיר זכו, והטעם דלהם ניתנה ולא לאבות, משום דארץ ישראל היא שכר השיעבוד והעבודה, כמו ששלחו אל מלך אדום שטר חוב היה מוטל על שנינו וכו' (במ"ר פי"ט ט"ו). והנה בהאבות לא שיעבדו רק בהיוצאי מצרים לבדם, והם סבלו כל הצרות והעבודה הקשה, והבן.

דבר אחר נקראו הנביאים מלאכים, הה"ד (במדבר כ טז) וישלח מלאך וכו', והלא משה היה ולמה קורא אותו מלאך כו'. ובידי משה הקשה למה כפל וסיים ולמ"ה קור"א אותו מלא"ך. אבל אשר תדקדק הנה לא אמר וכי מלא"ך היה, רק אמר וכי מלאך י"י היה. והכוונה לדעתי דהנה גם השכינה הקדושה כשנעשה מופתים על ידה נקראת מלאך י"י, כמד"א (בראשית מח טז) המלא"ך הגואל וכו', ויסע מלא"ך האלקים ההולך וכו' (שמות יד יט). אבל באמת הנה משה סירב בשליחות והש"י הכריחו, וא"ל אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם (ויק"ר פ"א ה'), כי נשמת משה היה נשמה מן הדעת, והוא סוד בעלה דמטרוניתא. והנה כאן היתה השכינה בגלות, והגאולה היתה מבחינה יותר עליונה, על כן הוכרח דוקא שיהיה משה השליח בדבר, כי היה מבחינת הדעת כנודע. וזה שדייק המדרש שהנביאים נקראים מלאכים, כמד"א וישלח מלא"ך ויוציאנו וכו', ואם תאמר שהכוונה בכאן על מלאך י"י כינוי לשכינה, לזה אמר שאי אפשר לומר כן וכי מלאך י"י היה, והלא משה היה דוקא מוכן לגאולה הזאת, והיאך אפשר לומר שההוצאה היתה מבחינת מלא"ך י"י, אלא על כרחך שהנביאים נקראים מלאכים. ואם תאמר מנלן שהנביאים נקראים כן, דילמא דוקא משה דשגבה מעלתו. אך הוא דהנה קשה למה לא אמר משה בשלחו אל מלך אדום וישלחנ"י, דזה היה דבר ידוע לכל העולם שמשה היה השליח, הנה אף על פי כן לגודל ענוותנותו לא דיבר בנוכח בעדו. והנה אם נאמר דכל הנביאים אינם קרויים מלאכים רק משה, הנה איה ענוותנותו קורא לעצמו מלאך, ויותר טוב היה לו לומר וישלחני, אלא על כרחך דכל הנביאים נקראים מלאכים. נ"ל: ודכוותיה ויעל מלאך י"י מן הגלגל כו' (שופטים ב א), וכי מלאך היה והלא פנחס היה, ולמה קורא אותו מלאך וכו'. הנה גם כאן קשה כפל הלשון. אך דהוקשה קושיא אחרת למה קורא אותו מלאך יותר משאר הנביאים, ואי לאשמועינן דהנביאים נקראים מלאכים, זה כבר נשמע ממשה. לזה אמר דפנחס מעלה יתירה היתה בו, שהיו פניו בוערת כלפידים:

והיה אשר תותירו מהם וכו' (במדבר לג נה). לפי מה שקבלו רז"ל (ב"ר פמ"ב ג') כל מקום שנאמר והיה, הוא לשון שמחה, שהוא השגת המבוקש (היפך ויה"י המורה חסרון, והבן). וצריך להתבונן בכאן שמחה מה זו עושה, ואיזה השגת המבוקש בכאן. והנראה דהנה כשהגיע הדבר שלא הורישו את כל יושבי הארץ כאמור בשופטים (ב א), עלה מלאך י"י זה פינחס, וניבא להם בשם י"י אעלה אתכם ממצרים וכו' (שופטים ב ב), ואתם לא תכרתו ברית ליושב הארץ וכו' ולא שמעתם בקולי וכו' (שופטים ב ג), וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם וכו'. והנה הכוונה כאשר פירשו המפרשים כעת שכבר לא שמעתם בקולי, הנה אני אומר הגם שתרצו כעת להוריש כולם, לא אגרש אותם מפניכם כי צריכים הם להיות לכם לנסיון בכל פעם, וכן הוא אומר אחר כך (שופטים ב כ) ויחר אף י"י ויאמר יען אשר עברו הגוי וכו', (שופטים ב כא) גם אני לא אוסיף להוריש איש וכו', (שופטים ב כב) למען נסות בם את ישראל השומרים הם וכו', (שופטים ב כג) וינח י"י את הגוים וכו' ולא נתנם ביד יהושע. דלכאורה יקשה מה שלא נתנם ביד יהושע לא היה בשביל זה, רק שקרב זמן פטירתו כאמור בפסוק, ומה שלא נתנם אחר כך הוא בעבור החטא ושיהיה לנסות. אך הוא שכביכול כאשר חטאו שלא רצו להורישו, ועל ידי זה באו לידי חטאים גדולים כביכול, הוטב בעיניו ית' מה שלא נתנם כולם ביד יהושע, בכדי שיהיו לנסות (הגם שהכל גלוי לפניו, עם כל זה הבחירה חפשיית והדברים ארוכים אין כאן מקומם). וז"ש ואם לא תורישו וכו' וה"יה אשר תותירו מהם, יתמשך הדבר שיהיה לשמחה כביכול על אשר הותרתי מהם, בכדי שיהיו לנסות, והבן: