וְאֵ֤לֶּה הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִנִּ֣יחַ יְהוָ֔ה לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֔וּ אֵ֖ת כָּל־מִלְחֲמ֥וֹת כְּנָֽעַן׃
אגרא דכלה
והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם (במדבר לג נו). גם בכאן יש לדקדק שמחה מה זו עושה. גם חלילה להאמר כן, דהרי הש"י צוה עליהם לא תחיה וכו', ולא עזב ולא יעזוב את חסדו מאתנו עד עולם. ויתפרש גם כן על דרך האמור בשופטים (ג א) ואלה הגוים אשר הניח י"י לנסות וכו', (שופטים ג ב) למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום. והכוונה כי לפנים לא הוצרכו ללמדם מלחמה ולא לחרב וחנית כי י"י נלחם להם, ואחר כך הוצרכו להתנהג בטבע בחרב וחנית, הגם שבהתנהגות הטבע גם כן מתלבש השגחתו ית', עם כל זה אינו דומה הנהגה ניסיית שלא בטבע להנהגה וכו', וזה יהיה הנסיון לנסות, והבן. וז"ש הוא ית' שאחר שתותירו מהם יתמשך הדבר שיהיה לשמחה לפני, ויהיה כאשר דמיתי לעשות להם אני בעצמי ואתם תעמדו מנגד, יומשך הענין שאעשה לכם בעשייתכם בטבע בחרב ובחנית במלחמה טבעיות, ואף על פי כן אני העושה וזה יהיה הנסיון, והבן מאוד: