חסידות על תהילים ז:יב

נ"ל טעם על נשיאת כפים ברגלים, על פי אגדת ירושלמי במסכת סוטה (ירושלמי סוטה פ"ט הי"ד) אמתניתין משחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ושם בגמרא כתוב (תהלים ז יב) ואל זועם בכל יום, מי מבטל, ר' אבין בשם ר' אחא ברכת כהנים מבטלים, (יעויין שם ביפה מראה ובספר כבוד חכמים). והנה איתא במסכת ר"ה (דף ט"ו.) ותפקדנו לבקרים (איוב ז יח), פקידה בעלמא, אך הרגלים הם ימי הדין כמ"ש רז"ל (שם בר"ה (ט"ז ע"א)) בארבעה פרקים העולם נידון וכו', ואז הוא עת מסירת פתקין כל אחד בדידיה. וידוע דקודם מסירת הפתקין יתכן לחזור ולהפכו לטוב, ולכך הכהנים נושאים כפיהם ויהפוך ד' הקללה לברכה.

ונקדים עוד, דמדת אל יש בו ב' ענינים, אל זועם (תהלים ז יב), וחסד אל (תהלים נב ג). והנה החסד אל הוא שכובש כעסו בחזקה, כמבואר בתוספת (ר"ה י"ז ע"ב [ד"ה שלש]) דאל הוא רק לשון גבורה ותוקף וחוזק, כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב' כד טו). והנה אל ה', מורה על זה הענין, מהשם אל דהיינו שכובש כעסו בחזקה ומרחם ועושה חסד, כי אם היה נאמר אל לבד, לא הוי ידענא מאן ניהו, אם אל זועם ח"ו, או חסד אל, לכך אמר ה' שהוא רחמים כנודע. וה' לבד לא היה יכול לומר, כיון דאיירי שהיה שורה בכעס גדול עד עתה, אם כן לא יתכן הרחמים, גם אינו מבטל קודם הכעס בחזקה, וצריך לזה השם אל, והבן. והנה מפרשין על הפסוק (ירמיה י"ז י"ב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. דר"ל מה שהוא משמש כסא כבוד במרום מקודם, עכשיו משמש זאת מקום מקדשינו, דאף שוכני מעלה ומלאכי השרת ואראלים וחיות ושרפי הק' וכרובים, מקבלים שפען וחיותן מכאן, וכאן אמרו שירה בזמן המשכן והמקדש, וכמו ששמש ישעיה ועיין בתרגום יונתן מ"ש על הפסוק הנ"ל. והנה איתא בגמרא (פסחים דף נ"ו.) בשעה שמת יעקב בקש לגלות הקץ לבניו, נסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא ח"ו יש פסול בכם, פתחו ואמרו שמע ישראל (דברים ד ד), מיד ענה אותו הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וקאמר שם בגמרא אנן היכי נעבד, נימרי לא אמרה משה, לא נימריה אמרה יעקב, התקינו שיהיו אומרים אותו בחשאי, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי, עד כאן דברי הגמרא. וכתב היערות דבש (חלק א' דף נ' עמוד ג'), וז"ל: ויש להבין למה אמרה יעקב ולא אמרה משה, ואיך המשל דומה לנמשל, דמה צער יש לנו בהעלמו, ומה גנאי יש לנו באמירתו. אבל הענין כי אמרו (חולין דף צ"א:) חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת, דמלאכי השרת מזכירין את השם אחר שלשה תיבות, וישראל אחר שני תיבות, וישראל אומרים פעמים בכל יום, ומלאכי השרת פעם אחת ביום, ואמרי לה פעם אחת בשבת, ואמרי לה פעם אחת בחדש, ואמרי לה פעם אחת בשנה, ואמרי לה פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעם אחת ביובל. ויש להבין מה הך ואמרי לה. אבל הענין, כפי קרבתם להקב"ה כן ענין הזכרת השם ואמירת השירה, וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה', אומרים אחר שני תיבות ובכל יום פעמים, וכן אמרו בגמרא (חולין צ"א ע"ב) אופנים אומרים גם כן אחר שני תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו, להיותם דבקים במרכבת ה' וקרובים לה', אבל מלאכי השרת שאינם קרובים כל כך, אומרים אחר שלש תיבות, ורק פעם אחת ביום, והיותם רחוקים יותר פעם אחת בשבת, והרחוקים עוד יותר פעם אחת בחודש, וכן לכלן. ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו שכינה, ואם כן רחוקים עכשיו מהשכינה, והשבטים לא ידעו זאת, וחשבו שיש כאן השראת שכינה כפעם בפעם ואמרו שמע וגו', והזכירו השם אחר שני תיבות, ויעקב הרגיש בזה וחשש אולי לא הזכירו עכשיו השם כדין, לאשר כי עכשיו כאן הסתלקות השכינה, ולכך פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדין המזכיר שם שמים שלא כדת. אבל בימי משה היה השראת שכינה וכבוד ה' היה במחנה, יפה הזכירו אחר שני תיבות ולא חשש לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ואנן בגולה מסופקים אי נסתלק השכינה או שוכן אתנו בגולה, כדכתיב (ויקרא טז טז) השוכן אתם בתוך טומאותם, וכביכול הוא אסור בזקים כנודע, ולכך אנו מסופקים אי לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד או לא. ולכך הטיבו אשר אמרו כמשל בת מלך כו', נימרי יש לנו גנאי, כי מורה על הסתלקות השכינה מאתנו ח"ו. לא נימרי, יש לנו צער כי אולי באמת אין השראת שכינה כל כך והזכרנו השם שלא כדת, לכך תיקנו לומר בחשאי לבל נהיה לבוז פומבי', עד כאן דבריו ויוצק חן בשפתותיו. היוצא מזה דהזכרת השם אחר שני תיבות, הוא דוקא במקום שיש קורבה גדולה וממש גילוי שכינה להדיא. והנה נחזי אנן דכל תיבה של שבח קודם שהוזכר השם, הוא הדר ונאה, אך עדיין סתום ולא נתפרש מי הוא המשובח והמפואר והמתנאה, אבל כשמזכירין השם, אז נתפרש מי הוא המשובח ונתגלה. ועל פי זה נבאר המדרש הנ"ל ביום שהוקם המשכן נכנס משה בתוכו ושמע קול הדר, ר"ל קול שבח, אבל סתום שלא לנוכח לא נתפרש ונתגלה עדיין מי הוא המהודר, כי עדיין לא הוזכר השם. וכן קול נאה, כי גם בקול השני עדיין לא הוזכר השם. קול משובח לנוכח מפורש מי הוא המשובח, דהיינו בקול שלישי הוזכר השם יתעלה, אם כן שמע כאן בהמשכן הזכרת שמו אחר שני תיבות, מזה ידע משה דבכאן יש קורבה גדולה להשי"ת ועיקר השראת שכינה.

הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט ב). יש לדקדק דמעיקרא אמר בני יעקב, ואחר כך אל ישראל אביכם ולא דבר ריק הוא והכל ברוח הקודש נאמר. והנ"ל בזה בהקדים מה דנ"ל ליתן טעם על שמותר לקרות יעקב, אחר שנקרא ישראל והדר אהדריה קרא, ולא כן באברהם (ברכות י"ג ע"א). ונ"ל כי יעקב מורה על עקב ושפלות וגלות, וזה שאמר הכתוב (בראשית כה כו) וידו אוחזת בעקב עשו, היינו שמה שעשו דש בעקביו ומבוזה בעיניו, דהיינו עניני סחורה ושכירות לפי שיש להם כפרים ועירות שדרות וכרמים, ואינם רוצים להטפל בזה, ידו של יעקב אוחז בהגלות, וישראל מורה על הגאולה (בראשית לב כט) שרית עם אלהים, שמלאכי השרת יאמרו לפניהם קדוש (ב"ב ע"ה ע"ב), ועם אנשים והיו מלכים אומניך וגו' (ישעיה מט כג). והנה אל הוא חסד, כמ"ש (תהלים נב ג) חסד אל וגו', וגם יש אל זועם (תהלים ז יב), וידוע כשבא על ידי צירוף הישר, דהיינו הא' קודם ואחר כך צירוף הלמ"ד הוא חסד, כי הבא בא"ב הוא חסד, ותשר"ק הוא דין, והבן זה. והנה ר"ת אברהם, יצחק, יעקב, ישראל, הא' מאברהם ואחר כך ג' יודין, הרי ל', הרי אל בישר שהוא חסד אל כל היום המתנהג בעולם הבא שכלו יום, כמ"ש במדרש (ב"ר צ"א י') על וחטאתי לך כל הימים (בראשית מד לב), והיינו ישראל ישר אל, ואם כן מיושב שפיר דצריך להיות גם יעקב קיים שיהיו שלשה יודין. ועל פי זה יתבאר (ישעיה מ' (כז) כ"ז) למה תאמר יעקב, ר"ל למה תאמר יעקב הלא ראוי היה שלא להזכירו כמו בשם אברם ותדבר ישראל, (לזה אמר) נסתרה דרכי מה' ממדת הרחמים, ר"ל ששוב אין מדת הרחמים משגיח עלי, רק מאלקי היינו ממדת הדין המתוח ח"ו, עלי משפטי יעבור כי ח"ו כלו רחמיו מעלינו, דאם כן למה תאמר יעקב כיון שאתה מדבר כך, דהא רק קיומו של שם יעקב הוא כדי שיהיה ג' יודי"ן שיהיה שם אל ביושר המורה על החסד, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועוד י"ל הואיל ויעקב רומז על הגלות וישראל על הגאולה, שתיהן קיימין דהא שניהם הם נמצאים. ועל פי זה יתפרש הפסוק (תהלים קכד א) לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל. על פי השערי ציון בפסוק (איכה ה א) זכור ה' מה היה לנו, ר"ל שם הויה במילוי אלפי"ן גימטריא מ"ה, היה לנ"ו גימטריא אלקים. והיינו לולי ה', ר"ל שם הויה במילוי אלפי"ן שהיה לנו בעוה"ר כדברי השערי ציון, יאמר נא ישראל ולא יעקב, והבן. ויצא לנו מזה דיעקב רומז על הגלות וישראל על הגאולה, והנה בני יעקב לא ידעו כי לסבול גלות ירדו, ואביהם הצדיק גילה להם קודם מותו, וגם רצה לגלות להם הקץ כאמרם ז"ל (פסחים נ"ו ע"א). והיינו הקבצו ושמעו שאתם בני יעקב כעת, ושמעו אל ישראל אביכם, דהיינו פקידת הגאולה ששם ישראל מורה עליו, והבן.