חסידות על תהילים צו:ט

ולהסביר דבר זה, כי כל המדות ניתנו באדם, והמלכות הוא כח של יראת שמים באדם ואם האדם ירצה להתנהג בחסד בלי גבול אי אפשר כי נתעורר בו מדת גבורה, וכן אם ירצה להתפשט באכזריות עד בלי גבול נתעורר בו התפארות ומעכבו כי דבר זה לא יהיה לו לתפארת וכן כולם. אבל בענין יראת שמים שהיא המדה האחרונה היה יכול להתעורר באדם ולהתפשט בלי גבול עד שהיה בטל ממציאות לרוב פחדו, לכן הקב"ה שם לו גבול. וזש"ה (תהילים צו, ט) חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט, ר"ל שיהיו יראים מהש"י וימשיכו עליהם יראה בכל יכלתם ואעפ"כ לא ימוט העולם כי הקב"ה שם גבול לזה וק"ל.

ולפי שבחינת היראה רגליה יורדות מות אמר הכתוב (תהילים צו, ט. - דה"י טז, ל) חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט עי' פירש"י בדברי הימים, והענין, כי יצויר שימות האדם מרוב אימה בעמדו לפני מלך בשר ודם מכל שכן מרוב מוראו מן מלך מלכי המלכים, לזאת עשה ה' גבול ליראתו כמ"ש בפרשה זו שהוא ענין אשר שמתי חול גבול לים ע"ש ששם ה' גבול ליראה שלא ימות האדם מרוב יראה והיינו לפי ששם מקום המיתה כאמור הוכרח לגבול זה, וזהו שאמר כי עם היות חילו מלפניו כל הארץ אעפ"כ אף תכון תבל בל תמוט וק"ל.